אתמול ראיתי אתכם ביחד. הלכתם לסרט בסינמה סיטי ולבשת חצאית
ורודה שאהבתי ואני כבר לא מכיר. פעם זכרתי את כל הארון שלך.
הסתכלת בו במבט שלא אהבתי ואני בהחלט זוכר. מבט שהיית שומרת
לי. דאגה כשהוא מתרחק, הערצה כשהוא מתקרב, ואהבה כשהוא מנשק לך
את האף. את מאושרת ואני שונא להודות בזה. האגו שלי לא רוצה
להודות בזה שתהיי מאושרת עם מישהו אחר. שיודע איזה במאי את
אוהבת, (קובריק) איזה משקה את שותה (תפוזים. לדיאטה.) איזה צבע
לחולצות את בוחרת ואיך היית קוראת לילדים שלך. לכל אחד ואחד.
כן. זה משונה להודות בעובדה שאת שוכבת עם מישהו אחר במיטה
ולוחשת לו כמה את אוהבת אותו. משונה לדמיין מישהו שנהנה
מהמסאז' המעולה שאת מעניקה, והגירוד הנעים של הציפורניים שלך
בגב שלו.
מישהו שמבין איזו מדהימה את. כמה שמחת חיים ועוצמה יש בך. ואיך
הצחוק שלך מדבק יותר מכל אבעבועות רוח ושפעת שחטפתי.
איך את דומה לי. משלימה אותי. כמו פאזל. מישהו שיודע להרגיע
אותך כשאת עצבנית על ההורים. (שוקולד עם קונפלקס ותות) מישהו
שמכיר את כל השטויות שאת עושה, את האופן המוזר שבו את מחזיקה
את העיפרון, מקפלת כביסה מכבה את הסיגריות שלך...
שונא להכיר בעובדה שמישהו באמת מודע לפולחן היופי שאת מקיימת
כל ערב לפני השינה והחיבה שלך לפיג'מות מזעזעות.
ומה שהכי עצוב זה שבחיים לא יהיה לי את האומץ להגיד לך עד כמה
פספסתי אותך וכמה אני מצטער על זה. כן, אני שפן ואידיוט
שוויתרתי עלינו כל כך מהר ולא הבנתי שאת לא סתם ילדונת מבולבלת
מהחיים ומעצמה אלא הילדונת המבולבלת שלי. איך נשארתי רחוק כל
כך ואפשרתי לך להתפתח ובסוף מישהו אחר קטף את כל זה. את יודעת
מה עוד מתסכל? שזה כל כך סופני ונגמר ומכלה אותי. שלא אריח את
הריח שלך על הכרית, שלא אהיה עוד צופה בהרהורים הפילוסופים שלך
שאין לי מושג מתי יש לך זמן להרהר בהם. שלא אשמע אותך אומרת
בקול שיש בו רמיזה מפתה: "החלטתי ש..." שלא אגרר אחרייך
לטיולים רגליים מטורפים ולהופעות בשעות בוקר. שלא תכיני לי את
השוקו המפורסם שלך בחורף, בבוקר, ושלא תהיי שם כשאזדקק לך.
וזה, כשאני חושב על זה בבהירות, הדבר הכי נורא. לפספס את
ההבנות הנדירות שלך, את הניתוח הכואב והמפורט. את כל מה שקשור
אלייך, איך שאת מתייחסת לחיים כמו מסע ארוך שיש להגשים מטרות
וחלומות ואיך את מתירה לעצמך הנאות קטנות וחיוניות ששומרות
אותך בנאדם שמח ושליו כל כך... את תמיד תספרי קלוריות כדי
להשאר בנאדם מחושב ולא לאבד שליטה. את תמיד תבקשי שינהגו בך
בכנות ובאומץ. את תמיד תהיי ישרה כלפי עצך וכלפי אחרים כי זו
פשוט את, ואפילו כשכואב את תגידי ותחתכי כי זה הדבר הנכון
לעשות. ואולי לכן אני לא מעז להגיד לך את כל זה. כי כשבאת אליי
באותו יום אביבי ואמרת אני אבן מכשול בדרכך לגילוי העולם חשבתי
שאת כל כך צודקת. ואת כל כך פרועה וברבורית ומדהימה וגדולה מדי
להיות בתוך הלב של בנאדם מגומד כמוני.