מסתכל מטה, תחילה ממקד מבטי על נעליי. מוזר לראות את הקצה של
האצבעות מבצבץ מעל אחת עשרה קומות גובה. אחר כך אני מוריד מבט
נמוך יותר, בוחן לרגע את השטח בו אנחת, אומרים שבדרך כלל מתים
כבר בחצי דרך ושכל החיים עוברים לנגד עיניך אבל האמת היא שלא
אכפת לי.

בדיוק כשהיה לי נדמה שהשטח פנוי, קבוצה של "אוהדים" החלה
מתקהלת בחניה שליד המדרכה אבל לא ממש על המדרכה כדי שלא אקפוץ
ובטעות אמעך מישהו.
פעם באיזה טיול שנתי כשהיינו על צוק והמדריכה כבר הספיקה
להבהיר שלא להשליך אבנים, מישהו העיר איזו הערה מחוכמת שאם
מטילים מטבע מגובה כמו של הצוק, אפילו מטבע של עשר אגורות הוא
יכול לעשות גומה באדמה ובטח לשבור למישהו את הגולגולת. אולי
אני יגיד את זה לאנשים שעומדים שם כשאהיה בדרך למטה... חלק
מנסים להיראות מבוהלים למרות שהם מתים על האקשן, חלק כבר קראו
לחברים ואחרים בטח קוראים למשטרה. בכל מקרה נמאס לי!

נמאס לי מהכל, מהחיים, מהרעש שיש לי בגוף ובראש ובעיקר ממנה.
אוי נו... מה אני בכלל מזכיר אותה הרי, לא מגיע לה שאני אקפוץ
בגללה, אם אני אקפוץ זה רק בגלל שנמאס לי מהכל חוץ ממנה. וכך
באמת קורה... באמת... באמת... נ-מ-א-ס  ל-י!!!

אני קופץ למטה בלי לחשוב הרבה, כל הראש לי מלא בהרהורים וספקות
בזמן שאני קופץ...
בהתחלה המחשבה הראשונה היא אם אני באמת ימות או אשאר בחיים...
התשובה: ימות, כמובן. האם יזכרו אותי? חלק, אולי... מקווה
שלטובה. האם המוסיקה בהלוויה תהיה ממש מרגשת כמו...
אינסטרומנטלית או סתם איזה חרא שיתנו למישהו לערוך?... האמת
היא שחשבתי על זה כבר קודם...
מעניין אם אני יכול להתחיל לחשוב על עצמי בזמן עבר- הייתי,
חשבתי וכאלה...

עד עכשיו ירדתי בערך חמש עשרה מטרים מהמעקה המסריח שממנו
קפצתי. שמעתי שאחרי שכאלה שמתאבדים פוגעים ברצפה נשארות להם
עוד איזה שלוש שניות של קליטה, כאילו, אפשר לראות את הגוף
מנקודת מבט שונה, מרחוק... כן, זה סותר את התיאוריה הקודמת
שמתים בדרך אבל לא חשוב. אה... רגע... זה היה בעצם על כריתת
ראשים...כן...

עוד חמש מטרים עברו, לא, לא זה לא קשור אליה מטומטם, סתום ת'פה
יא אפס!!! אידיוט אני שונא אותך! כן אותך!...
חחח, אני נופל מבניין ובמקום להתרכז בתעופה הממש מגניבה הזאת
אני מדבר לעצמי, ועוד מקלל... אתה פשוט פתטי.
עוד איזה עשר מטר ואני שם, איך המרחק עובר כשנהנים. היי רגע
אבל החיים עוד לא חלפו לנגד עיני! הבטיחו לי!
מעניין אם מכאן יש עוד עתיד, חיים אחרים? או סתם חושך? אור?
מתי? איך? מעניין מה יעשו עם החפצים שלי... אני מקווה שאת
המוסיקה לא ייתנו לאף אחד, כי בסך הכל, זה חשוב לי מאוד.

עוד מטר ואני שם... טוב, שייתנו את המוסיקה... אבל קדימה! עוד
חצי מטר. אני יכול להושיט יד ולגעת במסטיקים המרוחים על
האספלט, באמת נדמה שהזמן חולף לאט.. מה שבטוח זה שאני ימות
שמח... אה בעצם... עצוב...