טביעות של סוליות נעליים בכל מקום.
והיא רצה. רצה עד הסוף. סוף הכוח, העצבים, התקווה, האמונה.
אם היו מבקשים לדמות את הריצה שלה למשהו, הייתי מדמה אותה לדרך
עפר עגולה. כיון שהיא לעולם לא נגמרת.
בכל רגע היא מוצאת סיבה אחרת שתגרום לה להמשיך לרוץ. יותר מהר.
עם יותר מרץ. להוציא כמה שיותר עצבים. כי נאספים אצלה הרבה
כאלה.
ותמיד אנשים מסתכלים עליה במבט תמוה, לא מבינים למה.
אבל היא רק מסתכלת על החול, העפר, מתבוננת על הטביעות של
סוליות הנעליים שלה, ורצה.
באמצע השביל נתקלו עיניה באדם מסוים. היא עברה דרכו.
המשיכה לרוץ עד אין סוף.
ראתה את אותו האדם על החול. דרכה עליו.
המשיכה לרוץ עד אין סוף.
הסתכלה לשמיים וראתה אותו. שוב.
פיזרה אותו בעזרת ידיה. והמשיכה לרוץ.
הריצה תמיד עזרה לה לשכוח מהכול. לא לחשוב על כלום, רק להביט
על הטביעות בחול ולרוץ.
אם היו מבקשים ממני לשער למה היא רצה - הייתי עונה שהיא פשוט
מנסה לברוח מדרך העפר פרטית שלה.
אבל אם הייתם שואלים אותה את אותה השאלה, היא הייתה עונה שהיא
פשוט מרגישה משוחררת בזכות הריצה. בלתי מוגבלת. בעלת אפשרות
לעשות מה שרק חפץ ליבה.
למרות שבתוך תוכה היא ידעה שהאיש הזה לא יעזוב אותה. לעולם.
שבלב שלה תמיד תישאר צלקת ממנו, שבלב שלה תמיד יישאר מן חור
שמקומו של אותו האיש הוא שם, ורק שם.
אבל היא רצה. רצה כדי לשכוח מהכול, רצה בדרך העפר הפרטית שלה,
רצה כדי לפרוק עצבים, רצה כדי לא לאבד אמונה, רצה כדי לסגור את
החור.
אם היו שואלים אותי למה דווקא דרך עפר, הייתי עונה שהלב שלה
שחור. שאין בו כלום חוץ מטביעות. לא של נעליים, של רגשות.