היא יצאה בסערה מן המקדש
כאלה שנטשה את היכלה.
שיערה השחור התבדר לו ברוח,
משליכה רגבי עפר מעל ראשה.
לפתע שלחה חיוך מתוק
בו הסתירה את סודה.
וכשמבטי הצטלב במבטה,
אמרה:"שלום" ונעלמה.

חזיון תעתועים כך היה נדמה לי,
חלום בהקיץ של איש עייף.
צופה אל המקדש אולי היא שוב תופיע,
עומד שומם באור מתחלף.
ובירחים של שמש חמה ויוקדת,
הלכה לחפש לה מטמונים.
ובזמנים של שבת מיגיע הכפיים,
'  פרשה לחמה לזאבים'.

פזמון:
איני מאמין באלות של שיש,
אף אם עיניהן בהירות.
מעריץ נלהב של הוד ויופי,
מתפעם מיצירות נשגבות.
אך כשהקדושה אלי מחייכת,
ופוסעת לקראתי במבט חודר.
אני נמוג מפחד,
אבדו חושי וליבי סוער.

בבוקר סתיו הופיעה, שחור כל לבושה,
ואת שלוחות רגליה  חשפה בגאווה.
עיניה דבש בורקות, ובתמירות קומה,
ירדה באצילות אל בור התאווה.
על כולם את קסמיה הפעילה,
אך את הצעיר ביקשה לצוד.
מסרב למכור את נשמתו לה,
אינו יודע כי מצבו אבוד.

אלת האהבה אמונים אינה שומרת,
את שלל גיבוריה כובשת וזורקת.
יופייה כה מלוטש, וליבה לב של אבן,
מוצאת נחמתה באכזריות שלוחת רסן.
במשחקי אהבה על נעוריה מתאבלת,
ואת יפי הטוהר בהנאה מחללת.
'אלמנה שחורה' מתחסדת וצנועה,
שפיותה מאבדת, נאבקת בעצמה.


פזמון:
איני מאמין באלות של שיש,
אף אם עיניהן בהירות.
מעריץ נלהב של הוד ויופי,
מתפעם מיצירות נשגבות.
אך כשהקדושה אלי מחייכת,
ופוסעת לקראתי במבט חודר.
אני נמוג מפחד,
אבדו חושי וליבי סוער.