כבר בלילה ידעתי שאקום חולה.
ניסיתי לא לחשוב על כמה דברים שיש לי לעשות מחר וכמה המחלה
הזאת באה לא בזמן ולהתרכז בנקודה ספציפית על התיקרה, זו בפינה
השמאלית שכבר חודשיים נוזל ממנה קור של עכביש, אבל התיקרה
הסתובבה כל כך מהר שחשבתי שבסוף אני אקיא.

בסוף הקאתי.

הרגשתי שקנה הבליעה שלי מכותר.

בבוקר קמתי חולה למען האמת לא קמתי פשוט הסתובבתי לצד השני
גוררת אחרי את הפוך והרמתי את הטלפון להזמין תור לרופא.
"שניה אני בודקת "ענתה לי פקידה שנשמעה מאוד חולה בעצמה "נשאר
לי תור לשעה שלוש ועשרה לדוקטור רוזינסקי".
אני שונאת את דוקטור רוזינסקי! בשנה שעברה הוא נתן לי
אנטיביוטיקה שאני אלרגית אליה והתעלפתי על המדרגות. "סליחה"
שאלתי ועשיתי קול אפילו יותר חולה מזה שהיה לי "אולי יש לך תור
לרופא אחר, אולי בשעה אחרת או בסניף אחר,  אולי בסניף של
שפרינצק..." הפקידה החולה שוב אמרה שניה אני בודקת וידעתי
שבזמן שיעבור, שבטח לא יהיה שניה,  היא תעשה הכל חוץ מלבדוק.

"אין".

כמה ברור ושקוף הכל יכול להיות לפעמים! הרמתי את הראש למעלה
אני לא אדם מאמין ומעולם לא האמנתי אבל ברגעים כאלה את
הטרוניות שלי ובטח כשאני חולה אני מעדיפה להפנות אליו. מה כבר
ביקשתי?!

הקורים האלה, אני חייבת לנקות אותם.

עד שלוש ועשרה בעיקר שתיתי ועשיתי פיפי. תה עם חומץ תפוחים
ולימון ופיפי וככה כמעט כל היום.
בסוף הזמנתי מונית ונסעתי חפונה במעיל למרפאה. נכנסתי
והתיישבתי בכיסא שצמוד לדלת, זה נותן לי אשליה שתכף תורי.
הפעם אפילו את האשליה זה לא נתן, הראש שלי היה כבד כל כך
ובליעת הרוק כאבה לי וכל הזמן הזעתי.

בסוף נכנסתי.

שכחתי כמה הוא שמן הדוקטור.
הוא לעולם לא מסתכל על הפציינטים שלו לפני שהם מוציאים כרטיס.
מלמלתי שלום עייף אפילו שידעתי שהוא רק ישלח יד שמנה לקחת את
הכרטיס.
הושטתי לו את הכרטיס והוא סימן לי ביד עם הכרטיס לשבת.
רק אחרי שהוא בדק את כל קורות חיי במחשב הוא הרים אלי את
העינים שהיו מכוסות בזכוכיות עבות החצויות באמצע ושאל בלי
מילים מה כואב לי ואני סימנתי לו עם האצבע על הגרון והוא סימן
לי בחזרה לעלות על המיטה ואח"כ פיסק את שפתיו שאבין שעלי לפתוח
את הפה - והכל בלי מילים. ממש שפת הסימנים. המיטה היתה קרה
ומתכתית, דוקטור רוזינסקי אחז בין אצבעות הנקניקייה שלו מקל עץ
ותחב אותו לפי. זה כאב, עצמתי את העינים שיכאב פחות.

זה כאב יותר.

מרוב כאב הסטתי את הפנים הצידה אבל דוקטור רוזינסקי בתנועה
מהירה שהוא בטח שומר לילדות פחדניות שם את היד שלו על הלחי שלי
כדי שאני לא אברח ואני מבלי לחשוב הנחתי את היד שלי על היד שלו
ככה שיחד בנינו מגדל קטן על הלחי שלי: לחי, יד ועוד יד.
המגע שלו היה כל כך חם.
אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהתפרק המגדל ושנינו חזרנו להתנהג
שוב בקרירות והד"ר רשם לי מרשם לאנטיביוטיקה אבל אני יודעת
שדוקטור רוזינסקי הבין שלא סתם תפסתי לו את היד ואולי בגלל זה
הוא לא נבהל ונתן לי להחזיק אותה עד שהמגדל התפרק מעצמו.
וכשיצאתי מהמרפאה עדיין הרגשתי קצת מהיד שלו על הלחי שלי
וחשבתי שהמגע, אפילו אם אלה הן אצבעות נקניקייה של רופא שמן,
המגע  - יכול לרפא.  

סליחה,  לנחם.