[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג. דיוויס
/
יצירה ארס פואטית

אני יושב עכשיו כמוכם, חמציץ אחרון של קיץ נח לי בפה, ורוח
שנכנסת מהחלון מזיזה אותו קצת, רומזת לי שזמנו עבר,
...שהגיע הזמן שגם אני אמשיך הלאה.

אני יושב עכשיו כמוכם, מול המחשב, עוגיה וכוס צוננת מסתלבטות
לידי, בתולות ותמות, ואני חוזר על הריטואל הקטן שלי, למצוא כול
ערב לפני שאני הולך לישון לפחות קטע אחד שאני אוהב, ולשלוח מסר
ליוצר שלו. רק נדמה היה שהערב, כול הקטעים שמדברים אליי החליטו
לשתוק,  וככל שהשעות הולכות וקטנות, ככה הייאוש גובר, ובעיניים
אדומות, אני פוזל ורואה שאין זכר לעוגיה, אפילו הפירורים כבר
נוקו על ידי כנופיית נמלים, ואני בדיוק מחליט שזהו זה, הגיע
הזמן ללכת לישון.
אבל פתאום אני מתמקד על הקטע שמולי, זה שאני מנסה לקרוא כבר
חמש דקות, זה שאת המשפט הראשון שלו רק עכשיו עיכלתי.
וככה אני קורא משפט אחרי משפט, ועם כל משפט, אני מוצא את עצמי
פחות עייף, עם כל פיסקה, העיניים רואות טוב יותר, ובסוף, כשאני
מגיע לקץ המילים, הפציע לי חיוך על השפתיים, חיוך מאושר של
צעיר מאוהב, ובאותו הלילה באו אליי חלומות טובים, טובים יותר
משאי פעם ידעתי, יותר משאי פעם אדע.


יאללה, הגיע הזמן שגם אתה תמשיך הלאה.
לקחתי את המשפט הזה ללב, כמו כדור שמפלח את דרכו אל חזה אדם,
כמו חיה שנפלה מצוק וניצלה על ידי ענף טוב לב מטר לפני הקרקע,
כמו צונח, קילומטרים מעל האדמה, מוקף בעננים, בשניה לפני
שהמצנח שלו לא נפתח.
ועם כול הדרמה הזאת, זה לא היה כזה סיפור גדול...דווקא סתם
ישבתי לי בספריה, קורא את "מות איוון אייליץ'" לשיעור ספרות,
כשהיא באה ויושבת לידי, בחורה שהכרתי זמן רב, ואיכשהו אף פעם
לא הכרתי אותה באמת, אף פעם לא חשבתי עליה כעל יותר מאשר פרצוף
מוכר שאומרים לו שלום כשחולפים על פניו.
והנה היא יושבת לידי, ואני שם לב לראשונה לחזה שלה שעולה
ויורד, לירוק של העיניים שלה שחודר מרחקים, איך שהאף שלה,
למרות שהוא קצת ארוך, הוא באמת יפה מאוד, איך שהעור שלה לבן,
וכמה אני רוצה ללטף אותו, וכשהיא שאלה אותי אם היא יכולה את
הספר אחריי, בגלל שהיא איתי בספרות וזה העותק האחרון שלא גנבו,
בקושי שמתי לב למילים, שסונוורו בגלל הרכות שבקול שלה, ואז
מבלי שבכלל חשבתי על זה לרגע שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת
איתי, וכשזאת חייכה ואמרה שהיא תשמח, פתאום שלוש שעות מתמטיקה
כבר לא נראו כמו דבר כזה נורא.


כל ערב, לפני שאני הולך לישון, אני מחפש לי לקרוא סיפור אחד
שאני אוהב, ולהגיב ליוצר שלו, לפעמים זה תהליך מהיר, סיפור שני
ואולי אפילו ראשון ונמצא קטע שאהבתי, אבל לפעמים, לרוב, זה
לוקח יותר זמן, לעיתים גם יותר מדי זמן, אני זוכר שערב אחד
חיפשתי שעתיים וחצי, עם תסכול גובר, אחרי קטע אחד, כבר נסתפק
בקטע ממוצע אפילו, אפילו רק דבר אחד קטן שמוצא חן בעיניי,
ונסגור את האור, נגיד גומרים ונחדש את המלאי המדולל של שעות
שינה, כשפתאום הסיפור שלה עולה, לקח לי קצת זמן להיכנס לזה,
אתם יודעים, כבר הייתי די תשוש, אבל ברגע שנכנסתי לא יכולתי
להפסיק, וכשסיימתי את הסיפור אמרתי לעצמי שזה היה שווה את זה,
את ההמתנה, ובלילה, היו לי חלומות טובים.
מאז כול ערב קראתי עוד קטע ועוד קטע של אותה יוצרת, כול סיפור
ברמה גבוהה, כול שיר משאיר טעם בפה שלא רוצים שייעלם, ואחרי
כמה ימים מצאתי את עצמי קורא קטע אחד גם בבוקר, בטענה שכל אדם
צריך לפתוח כך את היום, ובמשך שבוע וחצי הייתי האדם המאושר עלי
אדמות.
עד שנגמרו הקטעים, תמו הסיפורים, והשירים כולם כבר נקראו שוב
ושוב, ואז, מריר וממורמר, הלכתי לישון.
עבר עוד קצת זמן וכמעט ולא מצאתי את עצמי בכלל, עד שפתאום היא
ענתה לאחת מהתגובות שלי, ואז היא ענתה לעוד אחת, ובפעם השלישית
היא כבר ענתה לתגובה שלי לתגובה שלה, עד שמהר מאוד התחלנו
להתכתב כל יום, בהתחלה דיברנו על היצירות שלנו, שלי ושלה, נתנו
הצעות לשיפור וחלקנו מחשבות, ובהמשך ההודעות התחלפו בדברים
שאנחנו אוהבים לעשות בנוסף, לחיות האהובות שלנו שהלכו לעולמן,
למשפחה ועד כמה היא באמת מועילה לנו, ואפילו פתחנו ביחד מסעדה
דמיונית בנמל תל אביב, עיצוב, עסקיות והכול.
הבעיה היחידה הייתה שבאותו זמן, כבר יצאתי די קבוע עם הגברת
מהפסקה השלישית, והעניינים, להפתעתי הרבה, זרמו טוב, הם זרמו
ממש טוב.
נהניתי לחלוק איתה הפסקות ולגעת לה בשיער, נהניתי כשישבנו ביחד
על אותה כורסא, היא יושבת עלי, או כששכבנו על המיטה, רואים
טלוויזיה, ותנועה קטנה של הראש מילאה את הפנים שלי בשיער שלה,
וריח מתוק שיכול לבוא רק משיער של בנות, נהניתי לחשוב עליה
ולהתנחם כשהיה לי קשה, נהניתי מהידיעה שהיא שם כשארצה אותה.
שנינו נהנו, נהנו מאוד.
רק הפריע לה דבר קטן, רק הפריע לה שאני מתכתב עם מישהי שאני לא
מכיר באינטרנט, הפריע לה שפתחנו מסעדה ביחד בלי להתייעץ איתה,
והפריע לה שאני מסרב לנתק את הקשר הזה, עם מישהי שאני בכלל לא
מכיר, למרות שהיא ביקשה ממני שוב ושוב.
ואני?... מה יכולתי להגיד, שאני מכיר בחורה שלא ראיתי בחיים
שלי יותר טוב ממנה, ושאני מאוהב בפרצוף שלא ראיתי, בשפתיים פרי
דמיוני, בריח שיער שעוד לא וכנראה לעולם לא ידגדג לי את הלחי?
אז ניסיתי, דווקא ניסיתי, אבל היא הייתה בשלה, היא לא מבינה
בדברים כאלה, היא אמרה, זאת או היא או אני, ואתה חייב לבחור,
ואני יודע שזה ממש רומנטי, וזה בדיוק יתאים לסוף של הסיפור, אם
אני אגיד שבחרתי באהבה שמעולם לא ראיתי, אבל החיים הם לא כזה
דבר רומנטי, הם הרבה יותר מציאותיים והרבה יותר פרקטיים, וחבל,
כי אחרי שניתקתי את הקשר איתה, אהובתי, שלמדתי לאהוב מבלי
לראות מעולם, אחרי שאמרתי לה שיש לי מישהי אחרת, ושאני
מצטער...
לא עבר הרבה זמן, חודש לכל היותר, ופתאום העניינים עם האחרת
כבר לא כל כך טובים, הם כבר לא כל כך זורמים, היא לא אוהבת איך
שלא נעים לה כששנינו על אותו כיסא, או איך שהראש שלי על השיער
שלה כשאנחנו שוכבים על המיטה, רואים תוכנית טלויזיה בכלל לא
מצחיקה, או איך שהיא מבזבזת את הזמן שלה איתי כשהיא יכולה
להשיג כל אחד שהיא רוצה.
לא החזקנו מעמד הרבה זמן, ואני הייתי קצת עצוב, אבל גם קצת
ממלמל ברוך שפטרנו, ולפתע אני מוצא את עצמי מחייך, ושולח
אימיילים לזאת שאהבתי, אומר כמה אני מצטער, כמה טעיתי, כמה אני
מתגעגע למסעדה שלנו, ולדברים הקטנים והנהדרים שהם רק שלנו, כמו
שיחות ויצירות וביקורת בונה, ואפילו את סלוגנים הלא מוצלחים
ב"קיר האחורי", ובזמן שאני מחכה לתשובה אני קורא את היצירות
שלך, ממש כאן בבמה חדשה, ושם לב שמאז שאמרתי לך להתראות לא
הוספת אף יצירה חדשה, אז אני מתחיל לקרוא שוב סיפורים ושירים
ישנים, ואחרי שסיימתי את כולם ועדיין לא חזרת אליי אני קורא
אימיילים ששלחת מזמן, ואז קורא אותם שוב.


אבל את לא חזרת אליי, ועברה כבר חצי שנה, אני זוכר בעל פה כל
מילה שכתבת, כל חרוז, ולא נראה לי שאני הולך להפסיק לאהוב
אותך.
אז אם את קוראת את זה, אם את משוטטת לך באתר, לוחצת על "תביא
משהו", ורואה את הקטע הזה,
אני מתגעגע אלייך, וכן, אני אידיוט, וכנראה אני לא אשתנה.
אבל בבקשה,
אל תוותרי עליי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חומוס!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/05 10:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג. דיוויס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה