מזה שעתים היו ישובים על מרפסת העץ של הקרוואן, מרפקיו שעונים
על השולחן, כף שמאלו תומכת בסנטר, והיא שרועה, עד כמה שניתן
להשתרע על כסא פלסטיק חסר מסעדים. ("בכל מקום אפשר להשתרע",
אמרה לו שעה קלה לפני-כן). מיטל, קוראים לה, עיניים טובות
וכחולות עם ויברציות של רוגע, צהובת תלתלים וצנומת מידות.
והוא- נו, מה זה משנה עכשיו?
גחלילית בודדת האירה מהובהבות מעבר לכתפה הרחוקה ממנו, במקומה
הקבוע על הגדר החיה. כל ערב הייתה מהבהבת בדיוק שם. כמעט בכל
ערב היה מביט-בוהה בה כשישב על המרפסת. לעתים היו עוד גחלילית
או שתים מצטרפות אליה, אך בתחילתו של הערב ההוא הבהבה לבדה.
ובערב ההוא, החל הקיץ מתקלף ברוח סתווית, כמו שהתקלף הצבע בשמש
הקיץ מעל אחד הבניינים בשכונה בה גר בעיר. תחת שמש הקיץ התקלף,
ותחת המולת הרחוב, ותחת גשמי החורף שנידבו השמים במשורה, ושמשו
של קיץ נוסף, וחריקות שיניו ההולכות וגוברות.
ומאחד מחלונותיו של בנין סמוך, הביטה בחורה אליו - צהובת שיער
גם היא, אך חומת עיניים, והוא פגש אותה להרף והלך. רק להרף, אך
מההרפים שמשאירים סימן. האם סלחה לו? האם היא עוד זוכרת מי הוא
בכלל? האם ידעה?
היה זה צעד נבון, חשב, שוב על מרפסת העץ, לצאת מהעיר הזו. לצאת
מהעיר בכלל. עסקה טובה - צרצרים במקום מכוניות.

מיטל היטיבה את ישיבתה על כסא הפלסטיק ואת תנוחת רגליה,
השעונות על זה שממולה. "סך הכל", היא אמרה בחיוך, ממשיכה את
שיחתם, "כולנו - בגרעין, עמוק בפנים - נשמות טובות. אפילו
נשמה-טובה אחת, אם תרצה. מה שעושה אותנו מיוחדים, מה שעושה כל
בנאדם מעניין, זה השריטות שלנו, הפאקים הקטנים. לא ככה?"
"הממ-" הוא גיחך קלות, מטה את ראשו מעט לאחור, חיוכו עדיין לאה
משהו. לאה כמו אחרי שיטפון. לאה כי עדיין התעורר אחת לכמה
בקרים, ומיטתו מונחת על מסילתה של רכבת מחשבות דוהרת. לפעמים
היה מעשן, ואז היה החשיש בולם את הרכבת, או לחלופין, נבנה
ומסתדר טולה-טולה כאדני מסילה חדשה.
"זו אחת הבעיות שלי עם כל השאנטי-באנטי הזה", אמר, "את רוב
הדפקות שלי, אני די אוהב".
"מינונים." היא אמרה ולגמה עוד מהקפה השחור שהכין להם (ומזג
מגבוה-גבוה, כמו הודי). "הכל שאלה של מינונים".
"הכל שאלה של מינונים, והכל זה כמו לרכב על אופניים."
"גם המינונים?"
"בא-טח".
הם צחקו. שלוש גחליליות הבהבו כעת מעבר לכתפה. "תראי-" אמר
והצביע. היא הפנתה את מבטה, והוא, מהצדודית, ראה את חיוכה
מתרחב.
"איזה יופי", אמרה חרש.
היא החזירה את מבטה אליו, והם הביטו בשתיקה מחויכת מספר שניות.
שתיקה נעימה זו הייתה, נעדרת את המערבולות שאפיינו את
שתיקותיהם העתיקות - שתיקות אשר היו מביאות את הגוף לתחושה
שהנה-הנה הוא מתפקע, כי הוא מלא עד אפס, הגוף, וממשיך להתמלא
עוד ועוד.

(האהבה הראשונה שלך יושבת מולך על מרפסת העץ של הקרוואן. אתם
משוחחים. קפה, ג'וינט קטן, ולילה. כמה זמן עבר מאז הפעם
האחרונה בה ישבתם כך, ופשוט דיברתם, אחד על אחת? הרבה. זמן
שאפשר לספור בשנים, כנראה).

הוא נזכר בה, ישובה על מיטתו (עוד בבית הוריו זה היה), שעונה
אל הקיר, משרבטת משהו במחברתה. השמש צבעה משולש של אור בצד
צווארה. מדי פעם הרימה מבטה אליו, חייכה, ושבה לשרבוטיה.
חמימות התפשטה בבטנו עם כל חיוך, עם כל תנועה זעירה של משולש
האור על עורה.
הייתה זו פיסת זכרון גלויתית - דבר לא נאמר בה, מנותקת מהקשרים
של התרחשות או זמן ספציפיים, כי אז רק הביט בה וגמע, והרגיש
שהנה-הנה הוא מתפקע.

(היא נראית טוב, האהבה הראשונה שלך. משהו במרקם הפנימי שלה
מוצק יותר, בהיר יותר, מתנצל פחות. והיא עדיין, לאורך השנים
האלה, יכולה לבלבל אותך לרגע, בזמן שמבלי-משים היא בוחשת באיזו
קלחת רדומה בקרקעית הבטן שלך. אבל גם אתה התבגרת מאז לא מעט).

אבל זה היה מזמן, כל-כך מזמן -  לפני האוניברסיטה, לפני העיר,
לפני הודו, לפני אמסטרדם, לפני סיני, לפני הצבא. לפני
הטירונות, שבה נעשה קולה בשיחות הטלפון רחוק וענייני.
"כשמתזזים אותנו", אמר לה באחת השיחות הראשונות מסלולר של שעת
ת"ש, "אז במצב שתיים, אני מדמיין אותך שוכבת מתחתיי". איזה
ילד.
ואותו ילד לא ידע, שלאחר כמה שנים יחזור לדירתו שבעיר באיזה
לפנות ערב, כל תוכו קרוע, לבו חורבה אטומת חלונות, וישליך
טלביזיה מהקומה השלישית, מתוך איזו מחשבה עמומה (שכלל לא יבחין
בה בשעת מעשה) שאולי כך יציל את שארית נשמתו. לא שיער בנפשו
שיוכל אי-פעם לשכב עם בחורה בלי לדעת את שמה, בלי לראות אותה
שוב לאחר-מכן, אלא במפגש מקרי ומביך ברחוב. שכל-כך ירצה לבכות,
ולא יצליח. שימצא את אלוהים, יאבד אותו, ימצא אותו שוב, יריב
אתו, וכל זה מתוך הידיעה, שאין לו מושג עם מי בעצם הוא רב. רק
ש'משהו-יש-שם' הוא ידע.

אבל יש כאן משהו עכשיו, אמר לעצמו, משהו פשוט יותר. נכון,
דווקא אל הפשטות לפעמים הכי מסובך להגיע, אבל הנה - זה כאן.
אפשר לנשום. באמת שאפשר... ההיא מההרף דיברה על נשימות כל
הזמן... הוא הניח לה.

[(היא מספרת לך על סרטים עם החבר שלה. אתה מספר לה על פסטיבל
קולנוע של איזו ילדה שחלפה בחייך לשתיים וחצי שניות. מחליפים
משפט או שניים על הלימודים, ופתאום אתה קולט, ששניכם כבר באמצע
העשרים. מדברים על דברים שהיית שומע בחצי אוזן משיחות של אחותך
הגדולה, או בולע בשקיקה בשתי האוזניים, אם הרשו לך להצטרף.

(ואלו החיים שלנו עכשיו. נגמרו הזמנים לשטויות. המלים 'חלומות'
ו'בטחון' מקבלות משמעות שונה עכשיו, והבחירה נראית לעתים פחות
מובנת-מאליה. כל עוד אלו רק 'לעתים', אפשר להמשיך לחייך).

האהבה הראשונה שלך אוספת את רגליה אל הכסא עליו היא יושבת.
יש משהו אמיתי ביניכם. לא משנה לאיזו מסגרת הוא מתאים את עצמו,
או בין אילו גבולות הוא חי, ולא משנה כמה זמן עובר בין מפגש
למשנהו- תמיד תהיה איזו תחושה של בית שם. הבולשיט לוקח חופש].

'חבר', אמר לו מישהו פעם, 'זה בנאדם שאתה יכול לא לראות חמש
שנים, ואז לשבת אתו חמש דקות, וזה כאילו אתמול דיברתם'. הוא
חייך לעצמו, מתמקד ברוגע שהחל ממלא אותו, כמו האזין ליצירה
מוסיקלית, כאשר בשמיעה אחת שם דגש בהאזנתו למכלול, פעם אחרת
לתפקידי הגיטרות, ופעם אחרת להילוכו של הבס. כעת- הרוגע.
"עדיין חושב יותר מדי, מה?" (כמה כחול אפשר להכניס בשתי
עיניים?)
"כן...." הודה, עדיין מחויך.
"כבה", אמרה, "תוריד קצת את המתג".

מיד כשסיימה לומר זאת, כבה האור במרפסת, ובתוך הקרוואן, ואתם
כל האורות במושב. רחשי הסביבה הודגשו באחת, עת נשתתקו קולותיהם
של מכשיר טלביזיה רחוק וטרטוריהם של מזגנים. לאחר שניה דמומה,
התגלגל משניהם צחוק מטלטל, משולל עכבות. מחשבותיו נשרו כשלכת
פתאומית, מתערבבות בצחוקו בדרכו החוצה.
לאחר ששכך הצחוק, הוסיפו לשבת כך בשתיקה, מביטים בגחליליות.
כעת כבר היו חמש או שש, שם. (ואולי היו חמש או שש כל העת,
וחלקן לא נראו בגלל התאורה?) אחת נוספת הבהבה לפתע בתעופה ממש
ליד ראשה. עוד אחת נגלתה בקצה המרפסת, אחרת נדלקה פתאום על
השולחן. עוד אחת, ועוד אחת, ועוד-ועוד-ועוד, הגיעו בטיסה
זוהרת, או הבליחו מתוך האפילה. החצר הקטנה נצנצה כולה כמו
שמי-מדבר בלילה של ראש-חודש.

(אתה מלכסן מבט, ורואה לרגע את הילדה מפעם, כשגם אתה היית,
שהמכתבים הישנים שלה העבירו בך איזו צמרמורת רחוקה לפני
חודשיים, כשפרקת ארגזים. התעלסויות ראשונות לצלילי הסמית'ס, עת
נדדת פקוח בין איבוד
לאיבוד.
הרגעים האלה,
מדי פעם הם
חוזרים לביקור).

גם אתה.

לפני הבית- http://stage.co.il/Stories/475804