לפני כמה שנים ניהלתי יומן היה לי חשוב להעלות את רגשותיי על
כתב להביע את עצמי כל שזה יהיה חקוק, זו הייתה הדרך שלי להשאיר
חותם.
היום הייתי מעדיפה שהדברים לעולם לא היו נכתבים כי אני לא
מרגישה את אותם רגשות ולא חושבת את אותם הדברים, יש לי הרגשה
שזה רק מחזיר אותי אחורה לתקופה שלקח לי כל כך הרבה זמן לעבור
כי הייתה מלאת אכזבות, כישלונות ואהבות נכזבות.
פיטר טוען שאין סיבה לקרוא משהו שגורם לי לרצות לחזור לפרוזק
ועדיף לקרוא ספרות יפה, ולא זכרונות של ילדה בת 14 שלא יכלה
למצוא את הכיוון שלה.
אבל הוא לא מבין שהילדה בת ה-14 האבודה והמפוחדת היא חלק ממני,
אני זועקת וצועקת מבפנים והוא לא מקשיב.
"זה הקטע שאת הולכת להקריא באודישן לסרט?"
כי התפקיד הכי גדול שאת תקבלי עם השורות הדרמטיות הללו זה של
רוח רפאים שמעולם לא הצליחה להשלים את המעבר שלה לעולם הבא,
ואת האוסקר את לא תקבלי על זה.
אבל - אני מחיתי - זו האינטרפרטציה שלי  לפרנק...
- מי זה פרנק?
- הילדה הקטנה מהספר האהוב על הבמאי.
- אנה פרנק?, קראת אנה פרנק? (ניק כמעט נחנק מהסיגריה למשמע
ההערה האחרונה)
זה על ילדה שכותבת יומן, וחיה בעליית הגג עם החתול שלה בזמן
שהיא מאוהבת בילד שקוראים לו פיטר.
אחרי תמיהה קצרה ניק חייך ושאל איזה עמוד בספר פתחתי?
בקטע הזה כבר דפקתי את הראש בשולחן, 70 בערך לא היה לי זמן
לקרוא את כל הספר איחרתי לעבודה.
או-קיי אז כמה דברים קודם כל אני מתבייש שאני מכיר אותך כי
"אנה פרנק" מספר על ילדה קטנה בשואה שהקטע המרכזי של הספר זה
ההתבגרות על רקע זוועות השואה  (שזה חלק מההיסטוריה של העם
שלך) לא הזעקות שלה לאהבה נכזבת, לחילופין ממך.
ו-ב', עכשיו אני מבין למה תמיד קיבלת 60 על BOOK REPORTE
כשלמדנו בבה"ס.
ו-ג', את יודעת שחלק מהתפקיד שלך בתור שחקנית (אם אי- פעם
תצליחי לקבל תפקיד)  זה לשנן את הטקסט ולא להפוך אותו
לאינטרפרטציה אוטוביוגרפית, במאים לא מעריכים את זה.
לך קל להגיד אתה במאי, כולם מתחנפים אליך, ואתה לא צריך לאבד
את שאריות הכבוד העצמי שלך בשביל לקבל תפקיד, אולי אני אחליף
את החוג הראשי שלי...
אולי אני אהפוך לדוגמנית?
ניק נאנח וקם, הוא נשק לי קלות על המצח ואמר שדוגמניות צריכות
להתחנף יותר ושאחרי הבאגט שטחנתי כרגע כבר כל הדלתות סגורות
לפני כי אני לא אנורקסית.
זרקתי עליו את שארית הצ'יפס שנשאר לו על הצלחת ואמרתי שאני
בחיים לא הייתי מנפצת לו חלום.
הצתתי סיגריה והבנתי שאני צריכה אסטרטגיה חדשה בשביל לקבל את
התפקיד.
משהו שלא מצריך יותר מדי מאמץ, ידע מקדים ועדיין שומר על הכבוד
העצמי.
כל הזמן רץ לי בראש הרעיון לעשות פנטומימה, כי ככה התקבלתי
לבי"ס למשחק. באותו היום עשה את המבחן המורה היחיד בבי"ס
שהאמין שלעשות פנטומימה זו דרך נועזת להביע את עצמך בלי מילים.

אני פשוט לא זכרתי את הטקסט שהכנתי יום לפני אז זרמתי עם חוסר
היכולת שלי להוציא צליל מהפה ועשיתי בפנטומימה את 5 החושים.
אבל הפעם אני הייתי בטוחה שזה לא יעבוד.
הקטעים היחידים שזכרתי בע"פ מסרטים היו מסרטים שבלשון עדינה
שלא מוגדרים קלאסיים.
מר וגברת סמית ומדגסקר.
החלטתי שיהיה מה שיהיה על החיים ועל המוות.
הגעתי לאודישן והחלטתי לצטט את הטקסט היחיד שידעתי בע"פ, בגלל
שהמורה לתנ"ך היה ממש סדיסט והכריח אותנו ללמוד קטעים שלמים
החלטתי ללכת לברירת המחדל ולצטט מהתנ"ך, בחרתי במגילת רות.
הסברתי לבמאי שאני מאמינה שהדבר החשוב ביותר לי בתור שחקנית
הוא דמויות אותם אני יכולה להעריץ, אני מאמינה בהסתמכות על
הספר שממנו למד כל אדם את הערכים ושואב את הכוח.
מבחינתי התיאטרון הוא כוח ומקום מפלט לערכיות אז איחוד השניים
יביא לידי שלמות.
(למעשה אני גנבתי את הרעיון מניק שבדיוק העלה סצנה תנכית כחלק
מההצגה שלו על המוסר האנושי)
אבל התוכנית עבדה שביתי את הבמאי כבר מהמילים הראשונות "ויהי
בימי שפט השופטים ויהיה רעב בארץ..." (מגילת רות א').
הוא אמר שיחזירו לי תשובה בהקדם אבל בהחלט הרשימה אותו היכולת
שלי להתחבר לדמות, והוא נהנה שלשם שינוי לא משחקים קטע מאנה
פרנק, כי מאז שפרסמו במעריב את הכתבה איתו בה הוא אמר שהוא
אוהב את הספר כמעט כל שחקן שבה מביא לו קטע ממנו, והוא החל
לסלוד מזה.
הודיתי לו, ובארשת מקצועית עזבתי את העולם. (כשאני שוקלת
ברצינות לכתוב מכתב תודה למורה לתנ"ך)  
כשראיתי את ניק בערב הודעתי לו שחוסר האמון שלו ביכולת שלי
כשחקנית רק ממחיש לי שאני דגולה כי גם את ואן- גוך לא העריכו
בחייו.
ניק אמר שיום אחד הוא יעביר לי הרצאה של כמה שעות טובות על
ההבדל בין צייר/שחקן וסתם מישהי מפגרת אבל כרגע אין לו כוח כי
הוא צריך להתכונן לדייט.
אני שנאתי אותה כי ניק היה מתת האל למין הנשי והיא לא העריכה
את זה, לדייט שלו קראו שייאן.
הוא פגש אותה לפני חודשיים, היא הייתה המרצה לקורס לספרות
מודרנית שהוא לקח בשביל להרחיב אופקים. ניק ראה בה אלוהים והיא
ראתה בו את השרת האישי שלה.
אולי לא הייתה ההשכלה שלה, הידע הכללי או מידת החזה התחת
המושלם וגזרה של דוגמנית על, אבל לפחות היו לי ערכים וידעתי
שאסור לדרוך על אנשים, טוב נו לא בדיוק אנשים אבל על ניק.
היא הפכה אותו לסמרטוט לדעתי הוא שינה את כל המלתחה שלו והתחיל
לשים את הבושם שהיא אהבה, לקרוא את הספרים שהיא כתבה,
ולהתעניין בסיפוריהם האישיים והטראגיים של אומנים.
כל פעם שמחיתי נגד שטיפת המוח שהיא עשתה לו הוא אמר לי שהרצון
ללמוד זה לא שטיפת מוח אלא תהליך טבעי שעובר בן-אדם שלא מכור
לסדרות טלוויזיה. אני תמיד התעלמתי מהרמזים הסמויים האלה לגבי
הבורות שלי.
לאחר יומיים הסוכנת שלי (אני עם מבטא בריטי כבד - לא הייתה לי
עבודה בשביל לתת אחוזים לסוכן אז אלתרתי) קיבלה הודעה שיש לי
תפקיד במחזה החדש של אורן עמיאל דורון.
התאפקתי לא לצרוח מאושר.
הגעתי לתיאטרון בשעה שנקבעה בכדי לקבל את הטקסט של ההצגה. שמה
היה "מאחורי השמש יש צללים" (חשבתי לעצמי שזה קצת יומרני אבל
מי אני שאבקר במאי עם 2 שמות משפחה)
בעייני רוחי ראיתי את עצמי מקבלת את התפקיד הראשי, תפקיד עם
אופי, תפקיד עם הד.
ואז גיליתי שאני המשרתת החירשת שבאמצע ההצגה הופכת גם לאילמת
אחרי שהיא הופכת לעדה לרצח, לקראת הסוף חוזרים אלא כל החושים
אחרי שהיא מגלה את אלוהים מחדש והוא עושה נס.
הבמאי הכריז בצהלה שאחד התפקידים המרכזיים נתנו לי כי אני הצל
הראשי.
מהצד הטוב היו לי רק 15 שורות לשנן, ולרענן את היכולת שלי
לקרצף רצפות ולהתעלף, אז אני לא אצטרך להפסיד פרקים של צעירים
חסרי מנוח.
חזרתי הביתה בשביל הקפה הסיגריה והקיר שהכי אהבתי לדפוק בו את
הראש בזמן ייאוש.
שייאן וניק היו עסוקים בוויכוח פילוסופי עמוק ואני ניסיתי
לחמוק לחדר.
"לאן את בורחת- איזה תפקיד קיבלת?"  
"אני הצל הראשי" הכרזתי בשבריר הגאווה שנשאר לי.
"יש צל משני?" ההתעניינות של ניק לא נראתה כנה במיוחד.
"כן!"
את יודעת כל התחלה היא קשה התפרצה שייאן, גם ניק לא מצליח.
אם לא שייאן הייתה אומרת את זה הייתי מתענגת על הרג ודורכת על
האגו השברירי שלו אבל במקום זה הלכתי לחדר בטענה שצל ראשי לא
יורד לעם ומדבר עם אנשים שלא מבינים אותו.
החזרות היו סיוט העיסוק העיקרי שלי היה לעשן ולשחק בהפסקות בין
סיגריה לסיגריה.
ערב אחד כשחזרתי הביתה אחרי עוד חזרה מלאת תוכן ניק נראה שקוע
בעבודה יותר מדרך כלל.
"אני לא רוצה לדבר על זה"
"אבל לא שאלתי כלום..." הגבתי
אני יודע שתשאלי מה קרה ואני לא רוצה לדבר על זה...
על מה?
אני נראה כמו ילד בן 3 שאת יכולה להוציא ממנו את הבעיות שלו
בחיים ע"י שאלות מפגרות?
כן... עניתי בכנות.
טוב בסדר אם תביא לי סיגריה אני אספר לך...
היא זרקה אותי, בשביל אנדרו היא אמרה שאני לא מוכן עדיין
למערכת יחסים אני לא בשל בשבילה.

נשים הם עם חזק ועצמאי ואני מדכא אותה...
אבל מה עשית?
ביקרתי את המאמר האחרון שהיא כתבה.
שתינו החלטנו שהיא ילדותית בעצמה והוא צריך מישהי הרבה יוצר
שווה ובוגרת, הוא הגיע לתובנה בעזרת בקבוק וודקה ואני הייתי
מרוצה מזה שצדקתי.
בערב למחרת הייתה הפרמיירה של ההצגה שלי, וזאת גם הייתה הפעם
הראשונה שהבנתי עד כמה זה מבאס להיות שחקנית כי ההצגה לא
הצליחה ונקטלה ע"י כל המבקרים שהיו בקהל.
אני וניק השתכרנו מיד אחרי שחזרה אליי מתת השמיעה והקול
והתפקיד שלי בתור צל ראשי נגמר, וכמו שתמיד קורה בין גבר לאישה
כשלידידות האפלטונית שלהם מצטרף אלכוהול, שכבנו באותו ערב.
תודות לכישלון ההצגה והקשר בינינו הוא כתב הצגה על בסיס היחסים
בינינו, שהצליחה במיוחד תודות לשחקנית הראשית (אני) זכינו
במתנות הגדולות באמת... בכסף ותהילה.