בחיים של כל ישראלי מצוי וגם מצוי פחות (אלא אם כן דוד שלך
מנהל באסטה, פאלאפליה או שיש למשפחה שלך קשרים עמוק באדמה)
מגיע לשלב (הדי מאיים) של כתיבת קורות חיים.
אז הנוסח הוא שאת / אתה - יודע הכל, יכול הכל, שואף להתקדם,
שאתה בן- אדם חברותי שלא איכפת לך מכלום חוץ מהעבודה שלך, שבכל
העבודות הקודמות היית עובד מצוין, כולם העריכו אותך אבל פשוט
הרגשת שאתה רוצה יותר ושואף ליותר... והמקום היחיד שבו באמת
תגיע לגדולה יהיה בחנות הגלידה המקומית (שבלי המשכורת משם
יעקלו לך את סבתא כי גם אותה משכנת כדי שתוכל לצאת לשתות ולקטר
על זה שאין לך כסף...).
אז בדיוק כשהייתי באמצע כתיבת קורות חיים לשמעון האנאלפבת כי
הגלידרייה שלו באמת קלאסה א', וכל השכונה סומכת עליו שלילדים
לא יהיה חם בקיץ או משהו כזה...
הבנתי שאני נפלתי... לתהום... עמוק... ואני לא יודעת איך
לצאת... הבנתי שאני צריכה הפסקה שאני... פשוט מבזבזת את החיים
שלי... שהמוות כה קרוב ואני עדיין לא עשיתי כלום אני חייבת
לבנות לי תוכניות גרנדיוזיות... ( אבל הפעם יעדים שאני באמת
אעמוד בהם), חייבת להתחיל ללמוד, לקרוא יותר, להתחיל את הדיאטה
כי בקרוב מתים...
ועם המחשבות הללו כולי מרוצה מעצמי יצאתי לסיגריה לחגוג את
ההתחלות החדשות שלי...
אז נכון שאני מחליטה את זה כל יומיים בערך, הרהרתי ביני לבין
עצמי, אבל הפעם אני באמת אעמוד בזה...
רציתי לצעוק לכל העולם, להודיע שירקדו בחוצות, להגיד לאימא
שסוף סוף תהיה גאה בי,
אבל חשבתי שהרינה תצטרך להדחות... כשהשעה לא תהיה 3 בבוקר ולי
יש דד- ליין להגיש קורות חיים לשמעון.
בגלל שידעתי שהוא אנאלפבית והוא פשוט רצה שאני ארשום קורות
חיים כדי שהוא יוכל להגיד לאיציק בעל המכולת השנייה שאצלו יש
סטנדרט החלטתי שהוא ממש יעריך את ההשקעה שלי אם אני ארשום לו
באמת על החיים שלי בלי פוזה...
שם: רוחמה (או רוחי אני עדיין מנסה להחליט מה יותר גרוע)
הסיבה לשם שלי נעוצה עמוק בהיסטוריה המשפחתית, לסבתא שלי
שהייתה בין החלוצים שהגיעו לארץ בנו את הארץ (ועכשיו רואים איך
היא הופכת לחזון הציוני שבו ריבוי היהודי כנראה מה שיביא
להכחדה שלה...) הייתה חברה שבגלל התנאים הקשים בארץ ישראל
חלתה,
ורגע לפני מותה (שבדיעבד יתברר כאזעקת שווא אבל אני לא אקדים
ואספר את הסוף) סבתא שלי הבטיחה שהיא תקרא לביתה על שמה ( היא
בדיוק הייתה בהריון אבל אני אמנע מלהרחיב  דברים כאלה על סבתא
שלי) כדי שהיא עדיין תמשיך לחיות בארץ ישראל... או משהו כזה...
סבתא שלי תמיד מתחילה לבכות כשהיא מספרת על זה ואז אי אפשר
להבין אף מילה.
ואז באורך פלא... (או למזלה של אימא שלי) היא חזרה מהמתים,
החלימה, שבה לעצמה...
אז עוד פעם מתחיל הבכי הפעם משמחה על זה שהיא הבריאה כנגד כל
הסיכויים ושוב יש לי חורים בסיפור... אז עכשיו השאלה- איך
הקללה עברה אליי???
למזלי ( שלדעתי התחיל כבר אז)  בדיוק כשאימא שלי הייתה בהריון
(שוב נושא שאני לא הולכת להרחיב עליו) הגברת שוב החלה לחוש ברע
וסבתא שלי שישבה ליד מיטתה הבטיחה לה שהיא לא תשכח אותה...
והתחיל שוב הסיפור עם ההבטחות אני בדיוק יצאתי לאוויר העולם
(העיתוי אף פעם לא היה הצד החזק שלי), והיא גוססת, אני נולדת -
כמה מתאים...
אני נתקעתי עם השם והיא שוב החלימה באורך פלא...
בטח אם גם אני אהיה אי- פעם בהריון היא תעשה אותו תרגיל...
ואני אצטרך לקרוא לבת שלי על שם אחותה או משהו... ואני באמת לא
אמשיך להתעמק בנושא כדי לא לפתוח פה לשטן... למרות שאני כבר די
סגורה על זה שכבר מאוחר מדי...
משפחה: מנדלוויץ'
קודם כל אני חייבת לציין שזה ממש קשה להיות רוחי מנדלוויץ' כי
זה כמו לאכול גפילטע פיש עם סחוג.. .אתה לא שייך לשום מקום אז
נכון שבמקור אני פולנייה גאה, אבל איך שיצאתי לאוויר העולם
הפכו אותי לערסית מקריית מלאכי עם 7 ילדים שהבעל שלה דמות
מוכרת במשטרה. אז אני חצויה בין 2 העולמות...
מגורים:
אני גרה בירושלים, חולמת על תל-אביב ומתכננת לעבור לאילת כבר
15 שנה כמו כל חננה טיפוסית... וכל המוסיף גורע...
טלפון:
מה??? אני נראית זולה???  אני לא מביאה את המספר שלי לזרים
למרות שכאן יש לי קצת התלבטות כי אני די בטוחה ששמעון יודע
לקרוא מספרים לפחות עד 25.90 ( כי זה המחיר של  הגלידה הכי
יקרה - אבל אני באמת לא בן- אדם של סטריאוטיפים אני סתם מזלזלת
הוא בטוח יודע לספור לפחות עד 100)  אבל אם הוא באמת ירצה
להגיד אם התקבלתי או לא הוא תמיד יוכל לצעוק מהחלון.
השכלה:
כמו כל ילדה פולנייה טובה למדתי בבי"ס, והייתי תלמידה טובה,
והמורים אהבו אותי...
זה כמובן בתנאי שהייתי באה, ואם היו מורים שהיו מכירים אותי...
כי בפנים אני יודעת שאני ילדה טובה. אז כשהגיע הרגע ושערי בי"ס
נסגרו בפני המורה זהבה הסבירה את ככה:
"היא באמת ילדה טובה ואני מבינה את הצורך שלה לחופש, ולכן צוות
המורים והנהלת בית-הספר מרגישים שהיא לא ממצה את מירב
הפוטנציאל  שלה פה".
אז ככה זה נשמע לאימא שלי:
"הבת שלך לא לומדת, לא מגיעה לבית- הספר אין לה עתיד, חוץ מאשר
להיות מלצרית או לשטוף כלים וכולם יודעים שבמסעדות האלה עובדים
רק ערבים השושלת הפולנית תיקטע והיא תעבור לגור בבית צפפה עם
מוחמד (שוב בלי סטריאוטיפים)  ו-3 הנשים שלו, תיילד לו ילדים
ותהיה אישה של שאהיד, וההכנסה היחידה שתהיה להם זה מאיראן כי
ידוע שהם אלא שמספקים את הכסף למבצעי הפיגועים, אבל היא לא
תקבל אגורה כי יפלו אותה בגלל שהיא יהודיה" אין ספק אימא שלי
תמיד ידעה לקרוא בין השורות.
זו הייתה תקופה שהחיים בבית נראו ספק כמו בית חולים, ספק בית
משוגעים, לאבא שלי עלה לחץ הדם, אימא שלי עשתה לי שיחות הסברה
על זה ששום ילד פולני ממשפחה טובה לא ירצה להתחתן איתי...
וסבתא שלי עשתה לי הרצאות שעם שם מכובד כמו שלי אני צריכה
להביא כבוד למשפחה ולא כאב לב להורים. אני לא יודעת איך שרדתי
את התקופה ההיא ואני די בספק אם אני אי-פעם אחזור לעצמי...
בסוף סיימתי בית- ספר ואפילו הייתי בין ה- 15% העליון בכיתה
בציונים ( שאר ה- 85% עדיין התגברו על זה שא"ב יש 22 אותיות
אבל את השורה הזאת אני שוקלת למחוק)
צבא:
בצבא היה לי תפקיד משמעותי ביותר שכלל בין היתר לתייק דפים,
להעלים ראיות על דפים שאיבדתי, ולשמור על פינת עישון מפני
פלישה עוינת דהיינו משונררי סיגריות, ומפקדים שלא באמת מעשנים
אלא מאתרים קורבנות תמימים שרק יצאו לשנייה לשאוף אוויר צח
(בין סיגריה לסיגריה נשארת ממש שנייה לנשום כי ברגע שמישהו
מאתר אותך בלי סיגריה ישר צועקים לך שתיכנס למשרד) ולנוח בצל
הצפצפה (אשר נראית כמו שיח, היא בגובה 20 ס"מ וחוץ מזה שהיא
מושכת זבובים - מה שמונע מהאוכלוסייה שמתחזים למעשנים להגיע
אין בו שום תועלת... אבל בעיני זה נשמע רומנטי) ואם לסכם את
השירות שעשיתי לא תמיד הצלחתי להגן על המבצר אבל תמיד עשיתי את
המקסימום ובכך אני גאה.
ניסיון תעסוקתי:
אז פה מתחילה הבעיה ניסיון אין לי, ובכל פעם שניסיתי לשכנע שזה
למעשה יתרון, כי אפשר ללמד אותי הכל מחדש, או אין לי משקעים
מעבודות קודמות או אני אשמח לעבוד אצלך כדי לרכוש ניסיון טרקו
לי את הדלת בפרצוף... פעם אחת זה קרה לא בצורה מטאפורית אבל
אני לא מאלה שנוטרים טינה פשוט באתי וזרקתי לו ביצים על הדלת
של המשרד וחודשיים אחרי זה חייתי כל יום בפחד שהמשטרה תבוא
לעצור אותי.
אז בשורה תחתונה בבקשה תעזור לי להציל את כבודי העצמי האבוד,
את סבתא שלי מהבנק ותן קצת נחת למשפחה שלי- בבקשה שמעון קח
אותי לעבודה...
ובעודי מסיימת את הקורות חיים נזכרתי שהוא אנאלפבית...