נראה לי שפעם קראו לי שחר,
אבל במלחמה כמו במלחמה, כולם שבויים של כולם, ימינך נשכחת,
ונראה שכולם שכחו איך מדברים, מכל הזמן הדומם.
שעות על גבי שעות, שוכבים במיטה עם הראש ריק והאישונים
מורחבים,
אפלולית ואבק יש כאן יותר מהכול, כך שלפעמים נדמה שאתה לבדך,
לגמרי מבודד מכל צורת חיים.
אין דבר כזה שמש, או פרחים וכחול שמים,
וארוחה חמה, מי שתייה, בגד נקי או קץ לחלום הזה, אין.
אותו צחוק ילדים והתרוצצות נרגשת שכל כך תיעבתי, פתאום חסר,
אפילו לבכי אני מתגעגעת.
אבל כאן, יש מין הסכם לא כתוב, לא מדובר, מין הסכם שתיקה,
שאסור לבכות, אם הדמעות יתחילו, לא יהיה סוף, הן יקברו את
כולנו, יטביעו.
כי במלחמה, כמו במלחמה, בוכים רק אחרי שנגמר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.