פעם, לפני מיליוני שנים, כשהעולם היה שטוח, חיה לה ציפור. זו
היתה ציפור שנוצותיה זהובות כחמה, רגליה ומקורה חומים כאדמה
ועיניה תכולות כים.
הציפור שמרה על האיזון בטבע והיתה מאושרת כל הימים.

יום אחד הופיעו יצורים שקראו לעצמם "בני אדם".
בני האדם היו יצורים מוזרים. הם חשבו ומיד התחילו להפוך את
האדמה ולבנות דברים מחומרים שהביאו איתם מהמקום שהגיעו ממנו.
הם בנו בתים-כדי לגור בהם, חנויות-כדי לקנות בהן: מצרכים (אוכל
שתיה וכו'), בגדים, רהיטים ועוד.
הציפור הזהובה הסתתרה בין החנויות והסתכלה בתמהון ובסקרנות.
באותו הזמן היו ציפורים שחורות, שבני האדם אהבו לאכול. הם נהגו
לצוד ולבשל אותן.
יום אחד היתה רעידת אדמה חזקה ונוצרו על האדמה הרבה סדקים.
הסדקים התרחבו ובני אדם נפלו לתוכם, בתים התמוטטו וילדים בכו,
צעקו, השתוללו וברחו. באותה רעידת אדמה נוצרו גם מערות
וצוקים.
בני האדם שנשארו החלו לשקם את ההריסות ולבנות בתים חדשים.
באותה תקופה היה גאז שהקיף את העולם וקראו לו "אוזון". הוא שמר
על העולם מפני קרני השמש המזיקות. בני האדם בנו בתי חרושת. עשן
בתי החרושת פרק את האוזון לאט, לאט... בני האתם לא ידעו זאת
והמשיכו במעשיהם.
הציפור המוזהבת, שבני האדם שראו אותה קראו לה "ציפור האושר" כי
הביאה לכל מי שראה אותה חיים מאושרים מאוד, היתה רגישה לקרינת
השמש. היא מצאה לה מערה וביום בילתה שם בשינה, רק בלילה יצאה.
כך עברו על הציפור מספר שנים מאושרות.

יום אחד בא צייד. הוא נכנס למער וראה ציפור.
מכיוון שהמערה היתה חשוכה, הצייד לא ידע איזו ציפור זאת, אך
הוא חשב שזו ציפור שחורה למאכל. הוא ירה בציפור והרג אותה.
כשסחב את הציפור מחוץ למערה חשב הצייד: "סוף סוף יהיה לי
ולמשפחתי הרבה אוכל." אך כשיצא וראה שהציפור זהובה ולא שחורה
והבין שצד את ציפור האושר-נבהל! היו סיפורים על כך שמי שלוכד
את ציפור האושר-מזלו רע עד שהוא משחרר אותה, ומי שהורג
אותה-מזל רע לכל חייו!
היה עוד סיפור על כך שאם ציפור האושר מתה מסיבה כלשהי-העולם
נחרב.
הצייד לא ידע מה לעשות. הוא חשב וחשב ופתאום עלה לו רעיון: "אם
אף אחד לא ידע שהרגתי את ציפור האושר-לא יקרה כלום."
הוא ברח משם וחזר לעיירה, הפסיק לצוד והציע עצמו לעבודה בבית
חרושת. הוא התקבל לעבודה וחשב שהכל בסדר, אבל כבר בשבוע הראשון
קטע את אצבעו במכונה, שהתקלקלה תוך כמה ימים, ותוך חודש בית
החרושת פשט רגל. האיש הלך וחיפש עבודה אחרת, אך בכל מקום
שהתחיל לעבוד בו-קרה אסון. לבסוף אנשי העיירה נידו את האיש
והוא היה בודד מאוד. הוא הלך למערת ציפור האושר, להתבודד, כי
זה היה הדבר היחיד שנשאר לו לעשות.

ברגע שהתיישב, הרגיש האיש זעזוע חזק.
התחילה רעידת אדמה חזקה מאוד. המערה נסגרה והתמוטטה על האיש
שישב בתוכה. נפערו סדקים גדולים וכל בתי החרושת, בני האדם
ובתיהם נפלו לתוכם. האדמה רעדה כל כך חזק עד שכל ההרים השתטחו
וכל הבורות והעמקים התמלאו.

האדמה היתה שטוחה שוב.

ואז, אחרי שרעידת האדמה פסקה, האבק שקע והעולם התאזן שוב, מתוך
האדמה השטוחה עלתה ויצאה ציפור שנוצותיה זהובות כחמה, רגליה
ומקורה חומים כאדמה ועיניה תכולות כים. הציפור שמרה על האיזון
בטבע והיתה מאושרת כל הימים.

יום אחד הופיעו יצורים מוזרים שקראו לעצמם "בני אדם"...