הכול יכול היה להיות יותר פשוט יותר, קל, אבל היא הרי חייבת
לסבך הכול. השרמוטה הקטנה לא יכולה לסגור את הפה ואת הרגליים.
באותו יום שפגשתי את ליאת חשבתי שאני מתאבד, בדיוק המאנייקים
תפסו את עמוס על סחר בסמים, כשבינינו נראה לי שתפרו לו תיק -
אבל זה לא עוזר לי, אפילו לא קצת. בגלל שהוא בפנים הלך השוד
שרצינו להביא על בנק הפועלים, ועזרא השמן לוחץ עלי שאני אחזיר
לו את החוב. הבן זונה יודע ללחוץ, ואני תליתי הרבה על המכה עם
עמוס.
טוב, אז איך שאני מתחיל לספור אחורה לסוף של החיים שלי, אני
רואה פרח. מה זה פרח? חבל על הזמן, משהו דה-לוקס. גוף של
מדונה, פרצוף של ההיא, נו, איך קוראים לה? סנדי או משהו. עומדת
אצלנו באמצע השכונה ומחפשת לך תדע מה. טוב, אז אני, שאוהב
לעזור לאנשים, לא אעזור לגברת במצוקה? אני ככה בא אליה,
בדאווין, ושואל אותה "נאבדת, מתוקה?"
"אני לא מוצאת את רחוב הירדן, נראה לי שפספסתי משהו."
"טוב, בשביל זה אני פה. מה, חשבת שאני אתן לכוסית כמוך להאבד
בשכונה שאני המלך בה? בואי, תיכנסי לאוטו שלי, אני אקח אותך".
אני פותח לה את הדלת של המרצדס החדשה שלי, צבע כסף, וזאתי
בהלם. "מה, המכונית הזאת שלך? בטח אתה בן אדם עשיר."
"מותק, אני גם עשיר וגם מאושר, למה לראות שאפה כמוך לא רואים
כל יום, והאמת שרק מזה שרואים אותך עושה אותי הכי מאושר בעולם.
תגידי, איך קוראים לך?"
"אני ליאת ואני מירושלים. האמת שאני מחפשת פה את חברה שלי שלא
ראיתי מזמן". אז אני ככה חושב בראש, ואומר לה "אולי במקום חברה
שגם ככה את לא ראית הרבה זמן, תבואי לשתות איתי איזה קפה?"
"אני לא מכירה אותך. אמנם אתה נחמד, אבל אתה יודע, זה קצת
מפחיד היום להסתובב עם מישהו שלא מכירים". "וואלק, איך את
אומרת שאנחנו לא מכירים? למה אני יודע כבר את השם שלך, ולי
קוראים משה. אז עכשיו, שאנחנו מכירים, מה את אומרת שהולכים
לשתות איזה קפה?"
היא מסכימה וככה הולכים, מדברים, ומפה לשם זאתי עוברת לגור
אצלי.
אני יושב עם בני וחיים ומדברים איך להרים מכה שעוד לא ראו
בארץ, יענו משהו דליקטס, למה החראות בבנק לאומי בדיזנגוף לא
יודעים לשמור על מה שיש. אתם יודעים מה אומרים על פירצה.
ככה שאני שומע עכשיו את חיים - שהוא גאון חבל על הזמן - מביא
לנו בתכנון, ומה כל אחד צריך לעשות שהכול ידפוק כמו שעון
שוויצרי גנוב. והנשמה שלי, כמו אישה טובה, נותנת לכולנו שתייה
וכיבוד. אפילו בני אומר לי "תשמע, זאתי אחלה אישה שבעולם.
שיחקת אותה, יא מנייק". "ולא ראית איך היא מוצצת", אני עוד
מדליק אותו. "אף פעם בחיים שלי לא מצצו לי ככה."
אז מגיע היום ואנחנו באים, מוכנים, הכול מסודר, עושים את
הפריצה. רק מה מחכה לנו בבנק? חצי מהמשטרה, וואלק, מה אני אגיד
לכם? היינו בשוק, בהלם מוחלט. מאיפה המאנייק ידעו שאנחנו
פורצים לבנק? זה הרס אותי.
כמה פעמים ניסיתי להשיג את ליאת, אבל מה? לא מצליח. נעלמה
כאילו כלום.
בבית משפט ראיתי אותה, את הפרח שלי. רציתי לצעוק לה אבל פתאום
העורך-דין של התביעה אומר ככה לשופט, "כל העדויות שאספנו הן
מהסוכנת המושתלת רוויטל".
כלומר, הזונה סוכנת של המשטרה. אתם מבינים? בזמן שהיא מצצה לי
היא גם תקעה אותי בפנים להרבה זמן.
טוב, אחרי זה היא באה לבקר אותי בכלא ואומרת לי "אתה יודע, אתה
חמוד. נהניתי איתך, ושתדע - היית גם זיון לא רע."
אז אני שואל אתכם, יש צדק בעולם?