אז יש לי חברה אחת... נגיד ש... קוראים לה יובל. או עמית. לא.
יובל.
את "יובל" הכרתי בכיתה ז'. היא הייתה סוג של "טום בוי"... בן
בת כזאתי... אוהבת שיעורי ספורט, תמיד נשרטת וכו'. התחלנו
להיות חברות כי יצא שעשינו תרגיל ביחד בתיאטרון (למדנו תיאטרון
בבי"ס) עם עוד כמה בנות. הן היו באות אליי הרבה כדי לעשות את
התרגיל, ואיכשהו הפכנו להיות חברות ממש טובות.היא- לאט לאט
הפסיקה להיות טום בוי...
היינו חברות באמת טובות... משנה לשנה יותר ויותר. בסך הכל (בלי
להשתחצן או משהו) לא היו לה הרבה חברות בכיתה שלנו, בעיקר
מהיסודי. ואני איכשהו הכרתי אותה לבנות האחרות. בכיתה ח' היינו
כבר חברות יותר טובות. ב-ט' היא הייתה אחת מהשתי חברות הבאמת
הכי טובות שלי. הייתה ישנה אצלי כמעט כל שבוע, הייתה אצלי
לפחות שלוש פעמים בשבוע. כל-כך אהבתי אותה (בתור חברה, כן? שלא
תחשבו מחשבות אירוטיות...), נתתי לה המון. הלוויתי לה בגדים,
הכרתי לה אנשים. אחת מהחברות שהיו לי אז הייתה מישהי קצת לא
ברורה. מאוד משתנה, השפעה רעה. ויובל, כמובן התחברה אליה.
בהתחלה לא חשבתי שזה כל-כך נורא. ומצד יובל, יצא שאני והשנייה
היינו החברות הכי טובות שלה. יובל והשנייה התחילו לעשן. טוב,
בסדר, מדי פעם... לא נורא. שלא תחשבו שזה איזה סיפור אבל
בסגנון ''13'' (סרט, למי שלא מכיר) או משהו. אבל זה כן סיפור
של אכזבה. אכזבה שלי מ..."יובל".
הצלחתי להביא את יובל לצופים איתי בכיתה ט'. היא הייתה באה
המון, ומאוד נהנתה- כן קיבלה ערכים וכן ייחסה לזה חשיבות. אני
והיא יצאנו ביחד לטיול ליווי- טיול שבטי שלכל אחווה מצטרפים 2
מלווים חמישסטים (מכיתה ט'). המלווים האלו מכינים פעולות
ומעבירים לאחווה ובעצם מכירים קצת את העבודה עם החניכים, שגם
הם ידריכו שנה הבאה.
בחופש הגדול, היינו כל הזמן ביחד. אבל כשאני אומרת כל הזמן,
אני מתכוונת כ-ל ה-ז-מ-ן.
שתינו הכרנו המון חברים חדשים. במסגרת הצופים והכל. אבל...
יובל... יובל היא בן אדם מאוד מאוד לא החלטתי. שכנעתי את עצמי
שזה לא ככה, אבל... למדתי את זה על בשרי.
זה התחיל מזה שהיינו צריכות להחליט לאיזה תיכון אנחנו רוצות
ללכת. ואני והיא דיברנו והחלטנו על תיכון אחד שאנחנו רוצות
ללכת אליו ביחד. לי כבר היה ברור לפני זה שאני אעבור אליו.
טוב. אז היא אמרה שהיא גם תלך אליו.אחרי כמה זמן, היא החליטה
שלא מתאים לה. היא אפילו שקלה שאולי היא בכלל לא תלך ללמוד
בתיכון. חחח. לא תלך ללמוד בתיכון. חחחח אח"כ היא החליטה שהיא
רוצה ללכת לבי"ס ש... לבי"ס שהשנייה הולכת אליו. כי הוא טיפה
יותר פתוח ויש אומנויות והכל. (בי"ס של סטלנים ומסטולים)
ואז... אז היא החליטה שהיא רוצה ללכת לבי"ס שאליו כמעט כל
השכבה שלנו הלכה. היא כבר הגיעה לשם עם אבא שלה (שגר בחו"ל
והגיע לביקור) ואז החליטה שלא מתאים לה. ואז... אז היא הגיעה
למסקנה שהיא רוצה לבוא לבי"ס שאני הלכתי אליו. היא עשתה מבחני
מועד ב' והתקבלה. ההמשך, אח"כ.
שתבינו- כל דבר שעבר עליי באותה תקופה (והיו הרבה מאוד) היא
הייתה שנייה אם אל ראשונה לדעת עליו. בהכל שיתפתי אותה. ויובל-
כל-כך הרבה פעמים שמעתי על ההחלטות שלה עם הבתי ספר מאנשים
אחרים שבכלל לא קשורים אליה.
דבר נוסף- בסוף כיתה ט', היינו צריכם להחליט אם אנחנו לוקחים
הדרכה או לא. לקח לה להחליט את זה חודש וחצי אחרי כולם. היא
הודיעה למדריכה במחנה קיץ. באמצע המחנה קיץ שמעתי (כמובן שלא
ממנה... רחוק מלשמוע ממנה) שהיא חושבת על לעבור לשבט אחר. (שזה
דבר די גדול אצלנו..) אח"כ היא החליטה שהיא בעצם לא רוצה
הדרכה. ואז היא בחליטה שהיא כן רוצה ושהיא נשארת בשבט שלנו.
הגענו ליום בו מודיעים מי מדריך מה. והיא- היא לא קיבלה הדרכה.
כמובן שהיא הייתה מאוכזבת ושזה לא היה בסדר. אבל בכל זאת,
איכשהו, עם כל ההבנה שלי אליה, הבנתי למה לא נתנו לה. ואז, זה
התחיל שוב- לפרוש מהצופים, להישאר כפעילה ולתרום, לעבור לשבט
ההוא. כל פעם היא באה בהצהרה חדשה שזה מה שהולך לקרות.
אחרי כמה זמן היא קיבלה הדרכה בשבט אחר... אפילו לא זה שהיא
חשבה לעבור אליו. פתאום- צופים זה כן חשוב!
טוב, מילא.
אז שיבצו אותנו באותה כיתה.
והכל טוב ויפה. אני ממש נהניתי וממה שהבנתי- גם יובל.
אחרי שבוע בביה"ס, היא לא הגיעה יום אחד.
שלחתי הודעה, התקשרתי, השארתי הודעה. כלום! כל היום. בערב
התקשרתי שוב, נס- היא ענתה.
"למה לא באת היום?"
"מה? סתם, לא יצא לי."
"לא יצא לך?"
" כן, נו... לא יודעת, פשוט לא הסתדר. כאילו, היו לי כל מיני
דברים לעשות וגם שילשלתי..."
"אה, אז שילשלת... בגלל זה לא באת..."
"לא נו... לא משנה. מה נשמע? את יוצאת היום?" (זה היה יום
שישי)
"כן, טוב אז נתראה, יאללה ביי."
עצבנה אותי. "לא יצא לי". נו באמת. הרגשתי שיש משהו שהיא
מסתירה ממני. פשוט ידעתי.
הכל בינינו כבר היה רע. שבוע לפני זה רבנו את הריב הראשון שהיה
באמת גדול. בסוף, זה פשוט נפתר לבד.
ראיתי אותה בערב. אמרתי לה שאני מרגישה שהיא מתרחקת. שמאז שהיא
עברה לשבט אחר, ויש לה את החברים משם, היא כבר לא מדברת איתי
בכלל. היא אמרה שהיא מרגישה שאני מתרחקת. דיברנו קצת. סיפרתי
לה מה עבר עליי באותו יום. אבל היא לא סיפרה לי.
יום ראשון, כבר דיברנו ביום שישי שהיא תגיע לבי"ס, והיא- איך
לא? לא מגיעה.
לא בבי"ס.
שלחתי הודעה, התקשרתי, השארתי הודעה.
שוב ושוב ושוב.
הלכתי לישון אחרי הצהרים. מותשת.
אני מוצאת שיחה שלא נענתה ושתי הודעות של "אני צריכה לדבר
אתך".
התעוררתי, התקשרתי. לא עונה. שוב ושוב ושוב.
אני כותבת את זה עכשיו. אחרי שהיא לא עונה ולא עונה. שמעתי
מחברה אחרת שלי ששמעה מחברת אחרת שלה, שראו היום אותה בביה"ס
של ה... השנייה. ושהיא עברה לשם. היא עברה בית ספר!
ידעתי שהיא מסתירה ממני משהו.
מפתיע? כבר לא כל-כך.
ואולי כן?


תם, אני מאוכזבת ממך ואני פגועה.
אולי שתתפני ותרימי לי טלפון, נראה.