[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעל אביר
/
סיפור עתידי

מחר אני אקום בבוקר, לבד, בלי שעון.
אני ארד למטה במדרגות, שיהיו נקיות לשם שינוי
בדרך לאוטובוס אני אציץ בתיבת בדואר
ואראה שם מעטפה לבנה
בלי שם או כתובת ובלי שם שולח

אני אוציא אותה מהתיבה
ושניה לפני שאזרוק אותה לפח
אני אראה שבמעטפה יש שובר
עם מספר עליו, ארוך כזה
26668753420016
ורשום שם, שצריך לשמור אותו
ואם מישהו ישאל אם קיבלתי מעטפה לבנה
אני צריכה להציג לו את השובר
מוזר לחלוטין, נכון?
טוב, יאללה, כבר מאוחר, ואני מאחרת לעבודה
אז אני זורקת את המעטפה לפח
והולכת
וחוזרת
מוציאה את השובר
ודוחפת לכיס של הג'ינס.

שניה, מגיע האוטובוס,
אני רצה כדי לתפוס אותו
אבל המניאק נוסע, אפילו שהוא רואה שאני רצה
הכל בגלל המעטפה הזו!
אוף, עכשיו אני צריכה לחכות לאוטובוס שיגיע, ואני מאחרת
לעבודה.

מישהו שואל מה השעה.
שמונה וחצי.
ואז הוא נשען על התחנה,
על החלק עם הפרסומת לשמפו נגד קשקשים.
דווקא נראה טוב הבחור.
אפילו שהוא לבוש נורא פשוט, הוא נראה מדוגם.
ואז הוא שואל אותי, ככה, במקרה,
אם יש סיכוי שקיבלתי היום איזו מעטפה לבנה.

בשיא האדישות, אני עונה לו שכן.
עלק שיא האדישות, יש לי פרפרים בבטן ופיק ברכיים.
ופתאום אני מתחרטת על זה שאני לא מעשנת
ואז הוא שואל אותי, למה לא תקפצי לקנות לך קופסת סיגריות.
duh!

אני מרגישה שתכף יביאו מנוף להרים לי את הלסת.
והוא אומר לי, תקני משהו שאת רגילה אליו,
L&M למשל.
איך המניאק יודע שזה מה שהיא מעשנת?
רק שהיא לא תגלה, אחרי כל המוות שאני עושה לה, שאני התחלתי גם
לעשן.
ואז הוא אומר לי,
עזבי, בעצם, נשארו לי עוד כמה.
והוא מוציא סיגריות, ומדליק לי אחת.
כמובן שאני משתעלת.
אף פעם לא הצלחתי להבין איך היא מעשנת בלי להיחנק
ועוד מצליחה לעשות כל מיני דברים אחרים תוך כדי.

מעניין אם היא שלחה אותו,
אבל, אין לי יום הולדת,
ואין כל אירוע מיוחד אחר באופק.
הוא סתם מחייך אלי, ושואל
אז מה???
יש מעטפה?
מה, המניאק יודע שאני רוצה לעשן, והוא לא יודע על המעטפה?
אני מחפשת את השובר המצחיק הזה.
איפה הוא כשצריך אותו?
הנה, הוא בכיס שלי, מקומט, כמובן.
אני מראה לו
הוא מקמט את המצח ושואל
את בטוחה שלא היתה עוד מעטפה?
אני בולעת רוק, שוב נחנקת
ומהנהנת
עוד פעם משהו לא בסדר איתי?
כרגיל נדפקתי?

הוא מוציא סטארטק ועושה כמה טלפונים, לוחש את המספר לסמל
הסטטוס הזה,
שנראה עליו כל כך טבעי. הוא מהנהן, חושב, אומר עוד כמה משפטים,
וסוגר את הטלפון.
טוב, בואי איתי, הוא אומר.
אה, רגע, אני מאחרת לעבודה.
אה, זה בסדר, הוא אומר,
הודעתי להם שאת חולה
באמת?
כן, הוא אומר. סמי מסר לך החלמה מהירה.
סמי? הוא דיבר עם סמי?
משהו באמת מוזר קורה פה
ואני לא חולה, ולא מעשנת גראס
ולא לוקחת סמים, ואני בטח לא חולמת.

שניה, אני רק אקשור את השרוך שנפתח לי
הוא מחכה בסבלנות, בזמן שהאצבעות שלי מסתבכות
(היא תמיד צוחקת שכשאני מתרגשת, הכל נופל לי מהידים)
חבל שהיא לא פה, היא בחיים לא תאמין לי.
הוא רק מחייך.

טוב, אז אנחנו הולכים
יש לו פג'ו 205 מלוכלכת
דווקא הייתי בטוחה שיהיה לו ג'יפ או משהו
נוסעים.

ואז הוא אומר -
תגידי, מתאים לך לשמוע  פיית נו מור?
אחלה, אני אומרת
הייתי אומרת אחלה גם אם הוא היה מציע לי שרית חדד.
הוא מחייך ואומר, אני לא אוהב את שרית
היא דווקא כן סנובית.

כוסאמק, כבר אי אפשר לחשוב?
טוב, טוב, אני אפסיק עם זה, הוא אומר
אנחנו נוסעים לים ליד אשדוד,
איפה שהיית בצבא, זוכרת?
בטח שאני זוכרת
חוף קסום ומבודד
שלא הייתי בו מאז.


הגענו, הוא אומר, ומחנה את הפג'ו בצד, ליד הסלע הגדול שזכרתי.
מה עכשיו? אני שואלת.
בואי אחריי, הוא מחייך אלי שוב.

במעבר הרטוב מהגלים, אני עוברת על הצד, בין הסלע לגדר החלודה.
אני מצפה לראות בלונים ואנשים צועקים "הפתעה",
או לראות אותה, מחכה לי בחיוך הכי רחב שהיא גייסה,
עם בקבוק יין, שרימפסים קלופים ותותים, או שוקולד.
אבל החוף ריק.
אני לא מבינה.
מה לעזאזל הולך פה?
אני מסתכלת עליו, אבל אין על מי להסתכל.
הבחור נעלם.
אני חוזרת לאוטו. לפחות האוטו עוד שם.
מה יהיה?
אני יורדת לחוף, בצעד לא בטוח, ושומעת תוך כדי את להקת חיל הים
שרה.
מגרשת את השורות הדרמטיות מהראש.
עושה Del במקלדת הוירטואלית אצלי בראש.
אני חייבת להפסיק להיות מחוברת כל הזמן למחשב.

מורידה נעליים, אם כבר אז כבר.
הולכת על הקו שבו הים מתעתע בחול, מרטיב לא מרטיב.
מחשבות כחולות באות לי בראש כשהמשפט הזה מתנגן לי בראש, רואה
אותו מרצד על המסך.
לוחצת  Enter.
נו, איפה היא?
מחפשת אותה, אבל החוף ריק, כמו אז, כשבאתי לכאן בצבא.
אני והקצין שלישות שניסה נואשות להשכיב אותי (אני, במקום,
העדפתי את הקצינת ת"ש).
מתיישבת על החול, בוהה בים.
חושבת, האם להוסיף פיצוצים לסיפור הזה, מחליטה שלא. לא מתאים.
מתגעגעת. מרגישה איך כל הדימויים של הרומנטיקה בים נכנסים לי
עמוק בלב, ובעיניים
שפתאום מתחילות לדמוע.
מרגישה את עוצמת הגעגוע.
יודעת, שאני לא צריכה להוציא תמונה שלה כדי להזכר בחיוך שלה,
בעיניים שחוקרות אותי.
זוכרת כל חלק, תא, שריר, גיד, פיסת עור, שערה וקמט בגוף שלה.
מתגעגעתמתגעגעתמתגעגעת.

קמה, והולכת לתוך הים.
הגלים מרטיבים את הקרסוליים, את הג'ינס.
עוצרת, מורידה את הג'ינס.
מסתכלת מסביב, אף אחד לא רואה.

הולכת לתוך הים.
מתגעגעתמתגעגעתמתגעגעת.

26668753420016 היה המספר על השובר.
הולכת לתוך הים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא עושה
הכללות, זה רק
הערבים


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/12/05 9:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל אביר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה