[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליאור מכלוביץ
/
לאהוב תמיד

אתה תמיד תאהב אותי?
השאלה הפשוטה והתמימה הזו שבאה מעיניים כחולות ועמוקות ליוותה
אותו הרבה אחרי שנישק אותה לשלום ועלה אל ביתו.
הדירה השכורה שיובל גר בה הייתה מלאה בבקבוקי בירה ריקים
והרצפה הייתה מטונפת , שרידים למסיבה שאירח אתמול בערב.
הוא נזכר בכעס כי מחר בא אביו לביקור השבועי או כמו שיובל
הגדיר: "ביקורת שבועית", ושהוא חייב לסדר. שאלתה של נעמה
המשיכה להדהד בראשו תוך כדי ניקוי הדירה. יובל ונעמה כבר לא
היו זוג צעיר ותמים - הם יצאו ביחד קרוב לשלוש שנים, אכלו
בחגים עם המשפחות ותמיד בילו יחד. בכל ביקור אצל ההורים עלתה
אותה שאלה: ומה עם חתונה?  
לרוב חבריו של יובל כבר היו ילדים, והוא הודה בסתר ליבו שהוא
מקנא בהם על החיוך שהתפשט על פניהם כשדיברו על הצעד הראשון ועל
המילה הראשונה שהילד אמר. אך לעולם לא הבין איך אפשר לענות על
שאלה כזו: תמיד? איך אפשר להבטיח תמיד?

למחרת בבוקר,יום שישי, הלך להיפגש לבראנץ' עם אייל. אייל ויובל
שירתו ביחד בצבא ומאז שמרו על קשר בעזרת המנהג הקבוע ששמרו
עליו בקנאות במשך שנים - "הבראנץ' של יום שישי". גם כשלאייל
נולדה בת והיה לו פחות זמן לחברים הוא לא ויתר על הפגישה עם
יובל. הם נפגשו בבית קפה קטן על באזל, יובל הזמין בירה מהחבית
ואומלט ואייל הזמין הפוך וסלט. בימים שאייל היה רווק לעולם לא
היו רואים אותו ללא כוס בירה, דבר שהעלה חיוך על פני יובל. הם
דיברו קצת על העבודה, כדורגל ומכרים ותיקים ולאחר שיובל הזמין
עוד כוס מכבי אייל שאל: "נו ומה עם נעמה? אתם לא עוברים לגור
ביחד? מה קורה איתכם? אתה יודע שהיא מחכה כבר הרבה זמן שתציע
לה לעבור לשלב הבא..." יובל לגם מהכוס וענה כמו תמיד: "למה
למהר? יש מספיק זמן בחיים... אני לא מרגיש מוכן..." אייל רכן
אליו ולחש:" אתה יודע, עברו כבר חמש שנים מאז שיעלי מתה, הגיע
הזמן שתעבור הלאה, נעמה לא תחכה לנצח." יובל האדים וענה: "מה
הקשר ליעלי? זה לא קשור בכלל. חוץ מזה אתה יודע שאני שונא
כשאתה אומר שיעלי מתה, היא נעלמה - לא מתה" אייל התמתח
וענה:"אני לא מאמין שאתה עדיין לא התגברת עליה. עברו חמש שנים
מאז התאונה בדרום אמריקה. היא מתה אייל אתה לא מבין את זה?"
יובל קם ואמר: "אתה יודע טוב מאוד שאף פעם לא מצאו את הגופה
ואתה יודע עוד יותר טוב שאני שונא לדבר על זה." יובל שם שטר של
מאה על השולחן והלך בכעס.

בהליכה חזרה לדירה יובל לא יכל להפסיק מלחשוב על התאונה. לא
שזה היה מקרה מיוחד - רוב הזמן שהוא בילה לבד, מחשבתו נדדה
בחזרה לדרום אמריקה ולהחלטה לטייל שבוע בנפרד מיעלי. הם היום
זוג צעיר ומאוהב - יובל היה בן 22 ויעלי בת 21 כשהם טסו לטיול
ביחד לדרום אמריקה. הם היו חברים שנתיים וחצי כששניהם סיימו את
הצבא והחליטו לטוס ולראות את העולם הגדול יחדיו. הם התחילו
בארגנטינה ולאחר חודשיים עברו לברזיל. בעיר קטנה שנקראת פנטנאל
הם נפגשו במקרה עם זוג חברים מהארץ - גיא ושרון. גיא סיפר
ליובל שהוא רוצה לנסוע לריו כדי להיות במשחק של נבחרת ברזיל
שמתקיים באותו שבוע אבל שרון מתנגדת. יובל נדלק על הרעיון
וביחד הם ניסו לשכנע את הבנות שלא אהבו את הרעיון ופרצה מריבה
שבסופה הם החליטו ששבוע בנפרד יעשה להם רק טוב. יובל ימשיך עם
גיא ויעלי עם שרון, והם ייפגשו ביום שני בעיירה פראנה בבית קפה
מקומי ידוע. ביום שני בבוקר הגיעו גיא ויובל לפראנה עייפים
ומאוכזבים שלא הצליחו להגיע בזמן למשחק. יובל לא סיפר לגיא אבל
כבר בבוקר הראשון ללא יעלי הוא הבין שעשה טעות ורק חיכה ליום
שני כדי לחבק את יעלי ולבקש סליחה. הם נכנסו לבית הקפה ויובל
ישר זיהה את הוריה של יעלי יושבים בפינה. הוא התקרב אליהם עם
חיוך גדול, מרוב עייפות הוא לא תהה מה הם עושים במקום הנידח
הזה. כשראה את פניה של אמה של יעלי עם עיניים דומעות מוחו
עדיין סירב לקלוט. זיווה, אמה של יעלי, ראתה את יובל ופרצה
בבכי, בין הדמעות היא לחשה: " איך יכולת לעזוב את הבת שלי? אני
סמכתי עליך."

יובל התנער מהזיכרונות מברזיל ועצר לקנות סיגריות בקיוסק.
כשהגיע למדרגות הבניין, ראה את אביו, דויד מדבר בטלפון: "או
סוף סוף הבן שלך הגיע ביי" דויד סיים את השיחה ושאל בכעס: "כמה
זמן אפשר לחכות לך?" יובל התנצל והם עלו אל הדירה. ברגע שפתחו
את הדלת דויד הפטיר: "לא עוזר כלום תמיד מלוכלך אצלך." יובל
שכבר התרגל שלא משנה כמה הוא משתדל לסדר ולנקות תמיד יש לאביו
מה להגיד, לא הגיב, הדליק סיגריה והציע אחת לאביו. "לא הגיע
הזמן שתפסיק לעשן?" שאל דויד בעודו מדליק את הסיגריה "אתה יודע
שזה לא טוב בשבילך" הוסיף. יובל הגיב באדישות: "אולי פעם אחת
נדבר על משהו אחר ולא על כמה שהבית מלוכלך ושאני צריך להפסיק
לעשן?" דויד התיישב על הכורסא "אתה יודע שיש לך מזל שאני עוזר
לך? לי לא היה אבא בגילך." יובל לא התרגש מהמשפט הזה שהיה שומע
כל שבוע והגיב כרגיל: "אבא מה הקשר?" ונאנח. דויד המשיך לבחון
את הבית בזמן שאמר: "אתה יודע שאמא שלך מנדנדת לי בקשר אליך?
היא כל הזמן שואלת אותי למה אתה ונעמה לא מתחתנים" יובל נאנח
שוב "אבא כבר אין לי כוח לשמוע את זה כל הזמן. תן לזמן לעשות
את שלו, אל תדאג..." "טוב אני הולך, נראה לי שנשארת אותו טמבל
כמו בשבוע שעבר" חייך דויד. יובל צחק וליווה את אביו לדלת,
"ביי אבא שמור על עצמך."

בערב יצאו יובל ונעמה לחגוג את יום ההולדת ה-25 שלה. עוד באוטו
בדרך למסעדה יובל שם לב שנעמה שקטה מהרגיל "מה קרה מותק? זה
יום ההולדת שלך, תחייכי קצת." נעמה חייכה חיוך מאולץ ואמרה:
"תודה מותק זה כלום." הם הגיעו למסעדה איטלקית בנווה צדק,
האורות העמומים של נווה צדק תמיד עשו ליובל מצב רוח רומנטי.
"מותק שלי אני אוהב אותך" אמר בלחישה כשהוא מחבק את נעמה "גם
אני אוהבת אותך" ענתה בקצרה. הם התיישבו במסעדה והזמינו את
המנה האהובה על שניהם עוד מהיציאה הראשונה שלהם שהייתה באותו
המקום. "איזה מוזר להיזכר ביציאה הראשונה, כמעט ולא הסכמתי
לבוא אחרי שאייל סידר לי בליינד דייט בלי שביקשתי" צחק יובל,
"זו הייתה הפעם היחידה שיצאתי לבליינד דייט" חייכה נעמה
והוסיפה: "כשאייל ניסה לסדר לי אותך רק חשבתי על איזה ערב
נוראי הולך להיות לי." יובל לקח את ידה של נעמה וליטפה ברכות
"איזה מזל שלא השתפנו, מה הייתי עושה בלעדייך?" החיוך של נעמה
נעלם מפניה "תקשיב יובל אתה יודע שאף פעם לא לחצתי עליך אבל
אני לא יכולה יותר לשבת ולחכות" אמרה במפתיע. יובל לא הבין
"למה את מתכוונת מותק?" "אוי יובל אתה באמת לא מבין? כל החברים
שלנו כבר נשואים ואנחנו אפילו לא גרים ביחד, אתה לא חושב שזה
מוזר?" יובל הופתע מהטון הרציני של השיחה, אמנם היו להם שיחות
על כך בעבר אבל אף פעם לא עם הטון הכבד הזה."אני לא חושב שזה
מוזר, כל מערכת יחסים היא שונה ומתקדמת בקצב שונה" אמר יובל
ומיד הבין שטעה לפי הדמעה שהחלה ליזול מעיניה הכחולות של נעמה.
"אני לא מאמינה שאחרי חמש שנים אתה עדיין לא מסוגל להגיד שלום
ליעלי. ידעתי מההתחלה שאני נכנסת לקשר עם גבר שעדיין אוהב
מישהי אחרת אבל חשבתי שאני אצליח לעזור לך לעבור הלאה" אמרה
בלחש. כמו תמיד כשהוזכר שמה של יעלי גבו התיישר מעט "זה לא
קשור ליעלי" ענה. נעמה הסתכלה לו ישר בעיניים "אני שונאת לעשות
את זה יובל אבל אני לא יכולה לבזבז את החיים שלי עם גבר שאולי
לעולם לא יתחתן איתי." יובל ענה בזהירות "למה את מתכוונת? אני
אוהב אותך." נעמה לגמה ארוכות מהיין ואמרה:"יש לך חודש להחליט
אם אתה רוצה לעבור לשלב הבא ולעבור לגור איתי או שאתה משחרר
אותי להמשיך בחיי." יובל שראה כמה קשה היה לנעמה להגיד את
הדברים שילם את החשבון והם יצאו בדממה מן המסעדה. בנסיעה חזרה
לדירה של נעמה הייתה דממה מבורכת, אף אחד מהם לא רצה לדבר על
זה שוב. הדברים היו ברורים ויובל ראה שנעמה מתאמצת לא לבכות
אז הוא לא הוציא מילה ורק שם את ידו על ידה. כשהגיעו לרחוב של
נעמה היא החלה לבכות בשקט ואמרה: "אני מצטערת יובל אבל אין
ברירה, חשבתי על זה המון, יש לך חודש" ויצאה מהרכב. "אני אוהב
אותך נעמה" אמר יובל דרך החלון ונסע.

כשנכנס יובל לדירתו והתיישב על הספה הוא ניסה לשחזר איך מארוחת
ערב רומנטית הוא חזר עם אולטימטום. הוא לא יכל להאשים את נעמה,
בתוכו הוא ידע שיעלי עדיין נמצאת איתו, בראשו ובליבו. לפעמים
כשהיה הולך ברחוב, פתאום היה נדמה לו שהוא רואה את יעלי בין כל
האנשים, וניסה להתעלם ולהגיד לעצמו מספיק עם זה, הדמיון שלך
משחק בך, ללא הצלחה. התקווה שיום אחד יעלי תתקשר ותגיד: "הכל
היה טעות - אני חיה ורוצה אותך בחזרה" לא נעלמה אצל יובל. כמה
שבועות לאחר שחזר מברזיל  לארץ והצליח להתאושש מעט, נסע להורים
של יעלי לברר את פרטי התאונה. הם סיפרו לו שיעלי וחברתה שרון
היו על אוטובוס שהתהפך ועף לתוך נהר הטפז'וס. יובל שרצה לעלות
אל הקבר שאל איפה היא קבורה והם סיפרו לו שבגלל שהאוטובוס
התהפך לתוך נהר לא נמצאו כל הגופות. גופתה של יעלי לא נמצאה
מעולם. שנתיים יובל היה אובססיבי לגבי כל ידיעה על גופה לא
מזוהה שנמצאה בברזיל אך לא הצליח למצוא שום דבר על יעלי שלו.
ואז הגיעה נעמה שבשלוש השנים האחרונות היא הייתה זו שהצליחה
להוציא את יובל מהדיכאון ולתת לו טעם לחיים, ועכשיו נתנה לו
אולטימטום. אני באמת צריך להפסיק להאמין שהיא חיה, אין סיכוי,
פשוט אין, ניסה לשכנע את עצמו. הוא ידע שהוא לא מצליח בשכנוע
העצמי, אני צריך להשתחרר מהעבר החליט. לפתע קם יובל אל הטלפון
וחייג, "כרטיס אחד לברזיל" אמר וחייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?

טוב, נו... אבל
זה האחרון!


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/12/05 10:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור מכלוביץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה