אתמול, בדרך לצהלה, עצר אותי שוטר. לא פחדתי, כי יש לי רישיון
בתוקף, ובכלל, השבוע גם עשיתי טיפול מקיף לאוטו. וחוץ מזה, גם
לא שתיתי כלום, עדיין.  אבל את השוטר זה לא כל כך עניין. הוא
ביקש לראות תעודת זהות, ואמר לי שאני עצור, על אי קיום
הבטחות.

אמרתי לו, שזה נשמע כמו בדיחה, ושהייתי שמח לשתף פעולה, אבל
אני כבר מאחר, ואני לא רוצה ששוטר אחר יעצור אותי על אי עמידה
בלוחות זמנים. הוא חייך בזלזול, והכניס אותי לניידת.

בחדר החקירות כבר המתין צוות שלם, בראשות בלש. אני מכיר אותך,
אמרתי לו, מיד כשזיהיתי במי מדובר. אתה יוסי הבלש, ממפגש
הכלבים בפארק. מה שלומך? יוסי, שביום רגיל רק חיכה למפגשים
מהסוג הזה, אפילו לא הביט בי בעיניים. אני מציע שהיום נשמור על
כללי דיבור, במיוחד לאור העובדה שאתה עצור כאן, בתחנה שלי,
ושלא ברור מתי, אם בכלל, תראה שוב אור יום.

מה בעצם אתם רוצים ממני, שאלתי, עדיין מאמין שזו מתיחה או אולי
עוד אחד מהחלומות המטופשים שלי. אנחנו רוצים לדעת, למה עדיין
אין לך חברה, למרות שהבטחת לעצמך וגם לכמה מכרים, שעד סוף השנה
- שעברה - כבר לא תהיה לבד. ואל תנסה להכחיש, כי יש לנו עדים.


לפני שהספקתי לומר מילה, נפתחה הדלת, ולחדר הוכנסו שלושה
מחבריי הטובים ביותר ועוד ידידה אחת, יעל, שכבר לא דיברנו חצי
שנה בערך. הם אמרו לי שהם מצטערים, אבל איימו עליהם, שאם לא
ישתפו פעולה, יעצרו גם אותם, על שיבוש הליכי חקירה או אי מניעת
פשע. החברים הטובים שלך, אמר יוסי, סיפרו לנו הכל. איך אמרת
לכולם, בספטמבר 2004, שאוטוטו אתה "מביא אותה בבחורה", ואיך
"תראה להם". יעל גם הוסיפה, שנאלצה לספר לשוטרים איך אמרתי לה,
שאחרי שתהיה לי חברה, כבר לא אהיה בודד או מדוכא יותר לעולם.
יוסי פרץ בצחוק, ומיד אחריו גם שאר החוקרים.

אז מה בעצם קרה לך, חבר? הם שאלו. למה לא עמדת ביעדים שהצבת
לעצמך, ואיפה החברה שהבטחת? אני לא יודע, באמת שלא, אמרתי,
מתאמץ שלא לבכות. הכרתי כמה בנות נחמדות השנה, אבל לא יצא
כלום. וגם יצאתי עם מישהי, ממש לאחרונה, אבל היא היתה קצת
משעממת. ואז יוסי פתח ארון גדול, והוציא ממנו מוט ברזל. חשבתי
שאני מתעלף. אני עובד כבר שלוש שנים בתקשורת, ואף פעם לא שמעתי
על חקירה שבה מכים מישהו, רק בגלל שאין לו חברה. אתה רואה את
המוט הזה, הוא שאל. קשה שלא, השבתי. יפה. זו בדיוק הבעיה שלך.
לא הכית בו בעודו חם. עכשיו, בוא, תיגע. תראה כמה הוא קר. קפוא
ממש.

עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, יוסי ביקש שיביאו לו את
היומן. היה שם פירוט של כל הפעמים שנפגשתי עם בנות בשנה
האחרונה. טבלה ענקית, שמחולקת לשם, תאריך, מיקום, ואיך הסתיים
המפגש. כולן היו שם. דנה, מאיה, ענת, הדר ואפילו יעל, שניצבה
עכשיו מולי, כעדות חיה. אין ספק, מי שהכין את הטבלה הזו עשה
עבודה טובה ולא פספס דבר. העמודה החמישית בטבלה היתה מלאה בכתב
צפוף בעט אדומה. היה זה פירוט של מה שהוגדר כ"מהות העבירה".
כך, לדוגמה, בעשרה בדצמבר היתה לי הזדמנות מעולה לנשק את ענת,
מחוץ לאוטו, אבל במקום שאלתי אותה אם היא מאמינה באלהים. חודש
אחר כך, ביום גשום וסגרירי אחד, מאיה ישבה אצלי בסלון, וחיכתה
שאחבק אותה, אבל אמרתי לה שאי אפשר, כי אין בכלל מציאות
חיצונית, וכולנו רק אוויר. וכך זה נמשך - שורה ארוכה של האשמות
קשות, שהסתכמו במשפט אחד: "פספוס מכוון בזדון".

אבוד לך, אה? אמר יוסי במבט של סיפוק עצמי לא מבוטל. כדי לצאת
איתך לארג'ים, ניתן לך לעשות שיחה אחת, כדי להוכיח לנו אחרת.
רק כדי להסיר כל ספק, בחור.

היה כבר מאוחר, אבל לא היתה לי הרבה ברירה, וגם לא כל כך היה
לי אכפת. התקשרתי אל הדר. היא לא ענתה. בטח ישנה, או חשבה שאני
עוד אחד מאלה שקיבלו את המספר שלה, ורוצים להזמין אותה לצאת.
האמת, שזו בדיוק היתה הכוונה שלי. אבל כדי לעשות את זה, הייתי
חייב להשיג אותה, וכמה שיותר מהר. התקשרתי לבית שלה. אז מה אם
כבר שתיים בלילה. אמא שלה ענתה. תשמעי, גברת ריינהארט, אני
יודע שמאוחר נורא, ואני ממש מצטער, אבל אני חייב לדבר עם הבת
שלך. זה עניין של חיים ומוות.

היא חיכתה לך הערב, ולא הגעת, אמרה אמא של הדר. אפילו לבשה את
השמלה שאתה אוהב. לאן נעלמת, לכל הרוחות? אני במשטרה, אמרתי.
עצרו אותי. לא, אין לי סמים באוטו וגם יש לי רישיון בתוקף.
משהו שולי, ששכחתי לטפל בו, והלילה אני מתכוון לשים לו קץ.

חצי שעה אחר כך הדר הגיעה לתחנה. הכניסו אותה לחדר שלי ונתנו
לי עשר דקות "לסגור עניין". יוסי אהב להשתמש במונחים מעולם
הפשע המאורגן, גם כשמדובר בעבריין טירון כמוני. טוב, נעשה את
זה קצר, אמרתי לה. את רוצה שנהיה חברים? כלומר, חברים ממש, כמו
זוג. נלך יחד לסרטים ולהצגות. נאכל במסעדות. ניסע לטייל. בחג
האהבה אני אשלח לך כרטיס ופרחים. בסוכות תבואי לחצר שלי, ואכיר
אותך להורים. רוצה?

לפנות בוקר כבר התנשקנו, בפעם הראשונה. יצאנו מתחנת המשטרה יד
ביד, מותירים את יוסי והחבר'ה פעורי פה.