טוב, זה הולך בערך ככה. יש לי מחסום כתיבה והגיע הזמן לטפל
בממזר הקטן הזה שממרר לי ת'חיים מזה חודשים מספר.
לדוגמא עכשיו אני כותב ואין לי שמץ של מושג על מה, כך גם אין
לי מושג מה יהיה הלאה על הדף הזה למטה, שם, הריק הלבן עם שורות
כחולות בודדות מחכות להתמלא בתוכן, אך לשווא.
טוב, בואו לא נהיה כל כך עגמומיים, עוד אף אחד לא מת בינתיים
(לא שזה סיבה למסיבה!) אבל עוד לא הגיע הזמן ליגון.
ובכן מה יש לנו כאן? חדר, שלושה אנשים מספר מיטות ארונית שחורה
מתפרקת מזרון, אני, כותב במחברת הזו עם העט השחור הזה כשלאוזני
OZZY צורח בקולי קולות (בעזרתו האדיבה של הדיסקמן"PANASONIC"
שלי, לידו עט עיפרון כחול ומחק).
עברה כבר יממה והמשבר עדין בעיצומו.
האוזניות על האוזניים (איך לא, איפה כבר ציפיתם למצוא אותן?!),
זה רק אני ושאר העולם שלא בעולם.
למה הכוונה?
ובכן כך, יש עולם אמיתי וכואב כמו מסמר שדפקו לך זה עתה ליד.
יש אותי. ויש עוד עולם אחר מנותק מהעולם האמיתי והכואב, שם הכל
טוב, כפי שאני רוצה, איך שאני רואה את הכל גם הכאב שם מהנה.
כמובן שבעולם האמיתי יש יוצאי דופן שנהנים ממנו באותה הצורה,
לך תבין.
ובכן, כמו שאמרתי יש גם אותי, המקשר האוניברסלי ביניהם. עובר
מאחד לשני. רגע אחד אתה עוד כאן, ורגע אחרי מרחק של שורה אחת
בדף הלבן הזה ואני כבר בעולם אחר לגמרי.
כן, כל התזות המופרעות האלה על עולמות מקבילים נכונות בהחלט.
יש עולם אחד, זה שלנו, ויש המוני אחרים. לכל אחד (לפחות
לרובנו-בעלי דמיון מפותח עשיר ומופרע יתרון.) אחד משלו והוא
עובר אליו בדרכו שלו, מי בעט מי במכחול מי במיתר ומי במזרק.
והנה שורש הבעיה שאני לא מצליח לחשוב על מה לכתוב ובתוך הכתיבה
על זה אני לא מצליח לעזאזל לחשוב על מה לכתוב!!! אאאאהההההה!!!
זה לא שאני פסיכופט, אבל פסיכיאטר יכול להביא תועלת רבה למדי.
נכנס לחדר נעים כביכול, מרוהט היטב בארונות עץ חומים כהים,
שולחן גדול ומסיבי וספת עור קרירה מנופחת בצבע חום כהה מן הסתם
גם כן. האיש הממוצע בעל הזקן המאפיר שמחליק מקצה סנטרו, שיערו
מסורק לאחור בוהק באור המנורה התלויה ממעל. מהחלון נושבת רוח
קלה והוא ניגש לסגור אותו.
"שב בבקשה, תרגיש בנוח, תרגע כאן בטוח ושום דבר לא יכול לפגוע
בך".
בטח שלא יכול, בעולמי שלי שום דבר לא יכול לפגוע בי, כך חשבתי
לתומי אך ההשערה חסרת כל שחר ובסיס מוצק או אפילו נוזלי רעוע,
עומדת להשתנות.
אני מתיישב חצי בשכיבה, רגליים מתוחות בולטות מהקצה.
"אז מה מפריע לך,איזה משבר מכונן בך ברגעים אלה?" ממשיך הד"ר.
"תראה" אני עונה לו, "אני כותב, לא סופר או משהו, סתם תחביב,
אולי ביזארי במידת מה, לכתוב סיפורים אולי מצחיקים אולי
סרקסטים מעט, עם קמצוץ הומור שחור כתבלין חובה, ו..."
"ו...?"
"ו...זהו, כאן אני נתקע, זה לא יוצא!!!"
"מה לא יוצא?" שואל הדוק.
"כלום. שום דבר. אני לא מצליח לכתוב שתי מילים מזורגגות
אומללות שיתחברו ביחד למשהו בעל משמעות".
"אה, נו זאת בעיה שכיחה ביותר".
"אז אני אבריא?"
"לא אמרתי זאת, רק ציינתי שזו בעיה שכיחה. אין צורך לקפוץ
למסקנות".
"מה עושים אם כן?"
"אוה, זאת שאלה טובה... אאמממ... חותכים".
"חותכים? מה?"
"כוונתך וודאי הייתה מה חותכים ולא ההפך, הטועה אני?"
"אה אה" מלמול להסכמה.
"ובכן חותכים את האצבע".
"האצבע למה? איך?"
"למה??! ככה, זה מה יש. לפעמים אצבע, לפעמים שתיים, לפעמים יד
או רגל, גם אוזן יכולה לעזור ולפעמים גם..."
"אייו!" בלעתי את הרוק בחלחלה.
התעוררתי בבהלה וגיליתי שעתה אני יושב ליד שולחן עץ פשוט,
בלילה של יום כלשהו לא ידוע. עדין בשום מקום ומאט אור נשפך על
הדף, כן זהו שוב אותו הדף ואין מקום לטעויות, טענות מענות ת"ש
מין כלכלה...
בגיטרה די נמאס לי לנגן בינתיים, והקור שסורר בחוץ, למרות שאנו
באמצע חודש מאי המזוין, לא בדיוק עוזר לי לרצות להמשיך לנגן.
אז בדיוק נזכרתי לבדוק שעדין יש לי אצבעות שיכולות לקפוא
ולנשור מהקור הזה ושאיזה דוק מטורף לא החליט לכרות לי אותן.
וחזרה לעולמנו אנו הכואב הרגיל המוכר והמנוכר המשותף לכולנו.
בצבא אומרים על זה כל הזין, וכיוון שאני תקוע מטעם הגוף הירוק
הזה באמצע שום מקום למען המדינה הזאת שחוגגת 57 בדיוק, אז יש
לי את כל הזכות (ולא בחסד) המלאה לומר: "כל הזין!!!"
כמובן שאף אחד לא שמע, ולמה שמישהו בכלל ירצה לשמוע איזה חייל
משועמם עד מוות עם משבר כתיבה חמור שעדין לא סגור על כמה
אצבעות יש לו בשתי ידיו צורח בכל כוחו ופורק בכך את תסכולו?
לא יודע. אני בכל זאת לא הייתי מקשיב, וכך גם עשיתי. אומרים
שטיפש הוא זה שלומד מטעויותיו שלו עצמו, והחכם הוא זה שלומד
מטעויותיו של אחרים שעשו את הטעות הזאת לפניו. אז מה לעשות
שאני לא בדיוק שיא החוכמה והאינטליגנציה אצלי לא בשמים אבל
החלטתי לקבל קצת שכל וללמוד מטעויותיי אלה, ועדיף מאוחר מאוד
מאוד מאוד מאשר אף פעם. פשוט הפסקתי לשמוע לעצמי.
כאן נפער הניתוק רחב הידיים, היכונו זהו שיא היצירה, כל המתח
הריגוש כוון לנקודה ספציפית זו, כל הדמויות זורמות במהירות
מסחררת, לקראת מפגש שאינו ניתן למניעה, שיגמר עד מהרה בקול נפץ
אדיר מחריש אוזניים.
עדין כאן? טוב, זה על אחריותכם בלבד. ואם תרשו לי להוסיף, אז
אתם חבורה של אנשים (בהנחה שאתם באמת בני אנוש ילידי כוכב לכת
זה, הלא הוא ארץ) ממש אבל ממש ממש משועממים אם הגעתם עד כאן,
ועודכם כאן ממשיכים לצעוד אל עבר הסוף המבושש לבוא.
האני הצורח נשאר כאן, כלומר שם בעולם האמיתי הכואב והבלה בלה
בלה...ממשיך לצרוח בתקווה שמישהו ישמע את קול זעקתו ויגאל אותו
מיסוריו.
האני האחר שקיבל מאט שכל והפסיק לשמוע לעצמו (לזה שצורח...)
עזב ולתמיד, כך הוא מקווה בכל אופן, לעולם האחר הנחמד והטוב.
"נחמד" אני אומר את זה הרבה פעמים, זה כמו שמיכת הפוך שמחכה לי
בחדר, רק איפה אני ואיפה היא?
אבל כאן לא צריך פוך ולא צריך גם חדר, הכל נחמד וטוב איפה שלא
תהיה , מי שלא תהיה.
ושוב אני מוצא את עצמי באותו חדר מרוהט היטב ברהיטי עץ חום
מסיבי כהה משהו והדוק המזוקן בוהה בי בעינים המפחידות שלו
וכותב משהו בפנקס הדבילי הזה שלו.
"כן, כן, כמו שחשבתי. לא ציפיתי לדבר אחר. אתה תזחל לכאן חזרה
על ארבע".
מי זוחל, ומי בכלל רוצה להגיע אליך יא ד"ר פרנקנשטיין מטורך
שכמוך.
"כן אני יודע", המשיך הדוק "אתה סובל, ולא רק ממשבר כתיבה אלא
גם ובעיקר יש לומר מסכיזופרניה נירוטית מלווה בהתקפי פאניקה
אלימים במיוחד. כן זה נקרא סכיזופרניה, פיצול אישיות, אם לא
ידעת. אישיות אחת פה ועוד אחת שם ושלישית בעולם שקיים אך ורק
בדמיון הפרוע שלך, והכל נחמד וטוב כן, כן. אתה בטוח שאתה לא על
סמים, הא? בטוח? תגיד את האמת! אבל רק את האמת!"
