היא היתה משותקת.
מהרגע שהוא נעל אחריה את הדלת היא היתה משותקת.
גם כשהוא קרע מעליה את החולצה, היא היתה משותקת.
גם כשהוא קרב את שפתיו האדומות והסדוקות היא היתה משותקת.
היא רצתה להיעלם, אבל היא לא יכלה שלא להרגיש בגועל את הלשון
שלו בולעת את האוזן שלה... את הצוואר...

היא עצמה את העיניים והוא זרק אותה למיטה בקצה השני של החדר.
היא הרגישה כל כך קלילה, כמעט חסרת משקל, כאילו היא עפה, כאילו
מישהו משך את הרגע הזה עד הקצה.
אבל הנפילה היתה אדירה, ברגע היא נהייתה כל כך כבדה, כאילו ים
של דמעות שטף אותה לקרקעית, והיא הרגישה את עוצמת הנפילה
מתפוצצת בין שתי אוזניה- "בום"!

ואז שקט.
ומאז היא לא שמעה דבר.

היא פתחה את עיניה, והוא כבר היה מרוח כולו מעליה.
עור שזוף ומחוספס, והמגע שלו היה קר וגס.
היא תקעה את מבטה בנקודה אחת בתקרה.
מבט ריק, מבט חלול כאילו הוציאו ממנו את כל האויר, מבט שלא
אומר דבר, מבט שאין לו משמעות, והתחושה באצבעות הרגליים שלה
נעלמה.
היא הרגישה דקירות קטנות שעולות מכפות הרגליים... אל מאחורי
הברך... דרך הירך... למפשעות.
דקירות שעלו מהבטן התחתונה... לטבור... עברו לגב... חזרו אל
החזה הזקור שלה... כיסו את עצמות הכתפיים הבולטות שלה... אל
הצוואר הארוך... אל מאחורי האוזן... ירדו אל הלחיים... לשפתיים
החושניות שלה... לתוך הפה.
ולשבריר שניה נעתקה נשמתה, ועיגול יבש של דמעות עמד לה באמצע
הגרון.

והיא לא הרגישה כלום, אבל היא הרגישה מלוכלכת.
והמבט שלה לא זז מילימטר, אבל היא הבחינה בו רוכן מעליה בזווית
העין.
היא לא הרגישה אותו, היא לא שמעה את הגניחות שלו, היא רק שמעה
איך הוא מכרסם את הנשמה שלה לאט לאט מבפנים.

והזמן עבר כמו נצח, כאילו מישהו לקח חוט גומי ארוך ומתח אותו
עד הגבול, ובדיוק כשנדמה היה שהוא עומד להיקרע שחררו אותו עוד
קצת, והחלה לה עוד מסכת עינויים.

אבל פתאום חזרה אליה התחושה בזרת שמאל, האישונים שלה התרחבו
כאילו מישהו ניפח אותם, ואש בערה מתוכם.
היא הרגישה, הרגישה את האגן שלה מתחמם, והיא ידעה שהוא מתקרב
לשם.
והעיגול היבש בגרון עלה למעלה וביקש כל כך לצאת, הוא חנק אותה,
אבל בשניה הוא נבלע עמוק פנימה.
ולא נשמע שום קול.
רק דקירה חדה ומשתקת בבטן התחתונה, והיא ידעה שהיא איבדה את
הדבר הטהור, הנקי והתמים היחיד שנשאר לה.

בשניה שהיא ניתקה את מבטה מהתקרה עיניה הבוערות פגשו בעיני
השטן שלו, עיניים שחורות מלאות ברוע, מבט קר, קפוא, והוא הביט
ישר לתוך עיני הלהבות שלה, בלי בושה, ישר לתוכן!
הוא לקח ממנה את הטוהר והתמימות, לקח בכוח, ועוד העז להביט לה
בעיניים.
אותן עיניים שהיו מלאות קסם, שהפנטו כל מי שרק העיף בה מבט.
עיני הסוד שלה, כל כך עמוקות, כל כך טובעניות, כאילו הן קוראות
לך להתקרב.
וככל שאתה מתקרב ומנסה להבין את סוד הקסם שבהן, אתה רק מסבך את
עצמך יותר ויותר בעין הסערה.
גם את זה הוא לקח לה.
כי גופה לא יידע עוד חום מהו, נשמתה לא תדע את רוך התמימות,
ועיניה לא יאמרו עוד דבר, סודן נבלע יחד עם עיגול הדמעות
היבש.

ומבטה חזר אל אותה נקודה בתקרה, והיא שוב לא הרגישה דבר, רק את
החיכוך היבש שלו בתוכה, עמוק בתוכה.
ובאותה שניה רק דבר אחד עבר לי בראש...

"יש לך זבוב מת במנורה".