עמנואל רצה.
הזפת היה חם וזה גרם לה לרוץ מהר יותר.
הכוויות - היא הורגלה אליהן כבר. זה הקור שהפריע לה...
היא רצה והשיער שלה עף ברוח, מלווה אותה,
כאילו מנסה להשיג את ראשה, את מחשבותיה.
שיערה השחור.
פעם הוא היה בהיר... פעם, הכל היה בהיר.
הריצה הזו, נמשכה נצח, כאשר בראשה זורמים להם הזכרונות,
המחשבות.
עינייה עצומות, קצה חיוך... והנה היא נופלת, מגג ביתה, המקום
בו גדלה, היא לא זכרה שהיה כל כך גבוה...
איך זה שהנפילה כה ארוכה...? היא נפלה - היא הרגישה איך גופה
חותך את האוויר, רגליה מתנועעות כגלים עקשניים ופתאום -
פלא.
חצי חיוך, מבוהל, צוחק, עמנואל מרימה ראשה ואת עינייה
העצומות,
שולחת ידיים מעלה, הכל לפתע הרבה יותר נעים.
היא עפה גבוה...
נוחתת, פוקחת עינייה כאשר היא על הגג,
עוצרת ריצתה ומביטה למטה.
-"טיפשי..." היא חושבת... "הגג הזה לא מספיק גבוה בשבילי"
מחייכת ויודעת, שהיא עוד עלולה להגיע לגג הרבה יותר גבוה...
לשיא השאיפות... ואז,
לא בטוח שתינצל...