מאז התהום, עמנואל ידעה שמשהו חסר בה,
בעולמה הירוק והנהדר.
היא ידעה שפלא חסר, ולא ידעה מה לעשות.
היא רצתה לחבק, חזק.
היא עצמה שוב עיניה וראתה את פלא מולה.
היא ראתה את עיניו, זוכרת כמה יפה הוא.
פתאום הרגישה בידיה שמתארכות,
התקרבה אל פלא וחיבקה כאשר ראשה מגיע בדיוק אל חזהו...
ולפתע, שוב, ידיה התארכו והתארכו, כרכו את פלא, סבבוהו.
ופלא עצם עיניו, וידע כי העיניים שמביטות בו עוטפות אותו ככה
מאהבה,
והיה לו נעים שם, בתוך הידיים הללו...
והוא נשאר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.