שעוך ואני במצב מאוד דרמטי, מאוד רגיש, מאוד לא יציב.
היא יודעת שהיא אוהבת אותי, אני יודעת שהיא אוהבת אותי.
אז למה היא ממשיכה עם זה?
כאילו שדעתי כבר לא חשובה, כאילו שהצד שלי לא נכלל בשיקולה.
היא רוצה לעשות את הצעד הנכון, שיהיה טוב בשביל שתינו, שנוכל
לחיות את חיינו ללא שום פחד, בסדר מסוים.
אבל היא לא מבינה שהסדר שלי הוא לא הסדר שלה.
למרות זאת היא ממשיכה, מושכת את זה מאחורי גבי בזמן שאני
כביכול מעלימה עין ונחבאת אל הכלים.
סגרתי את הדלת.
אני לא רוצה שהיא תיפתח שוב.
טוב לי ככה, בהכחשה ובהדחקה.

אני מנסה להבין את בוטן.
אם היא רק הייתה פתוחה לשינויים ומנסה להבין את הרגשות שלי,
המחשבות שלי...
מה שנמצא מאחורי הדלת שהיא סוגרת לפניי.
אילו רק היתה מביטה, הייתה רואה שאני צודקת.
לו הייתי מנסחת את עצמי היטב, לו הסביבה לא הייתה מקבלת בצורה
כל כך קשה כאלו מצבים. הבלאגן.
עם כמה שקשה לקבל, כך גם קשה להסתיר כזה דבר.
דעות קיצוניות שגורמות לי לרצות לסיים עם זה, לשרוף את הכל
כאילו לא היה.
ותאמינו לי, מדורה גדולה תהיה.

- "תפסיקי! אני שלמה עם דעותיי! נוח לי בנורמות שקבעתי לעצמי.
קבלי אותי כמו שאני!"
- "איך אני יכולה לקבל אותך ככה? כואב לי להסתכל..."
- "אין מה לעשות. זאת המציאות שאני חיה בה!"
- "זאת מציאות זאת?! את שקועה וטובעת בבלאגן מסריח, אפל וקשה!
נראה אותך יוצאת בחיים!"
- "צאי לי כבר מהארון! אני שונאת שאת נשארת שם. המצב לא נוח
לי".

הארון של בוטן.
בקבוקים, קופסאות, חולצות, תחתונים ורודים, גלגלים, בלונים,
שקים, מצעים, מחבטי טניס, בליידס ובורד...
ואני?
אני רק רציתי שיהיה מסודר יותר.