13/3/03

והיה שם גגון קטן. כשהיה יורד גשם, היינו עומדים מתחתיו, מחכים
שתצא השמש, ונוכל לרוץ לתחנת האוטובוס, משם נגיע הביתה,
ונתייבש מעל צלחת מרק. הייתי עומדת מתחת לגגון, דמעותיי
מתערבבות עם גשם, והייתי מביטה מעבר לכביש, עליו. הוא לא עמד
מתחת לגגון עם כולנו. הוא רצה להיות בחובלים, ואנשים שרוצים
להיות בחובלים, לא מפחדים מקצת מים. ויום אחד הוא הביט
לכיווני. עבר דרך שער בית הספר, ואחרי כמה צעדים הביט מעבר
לכתפו, ישר אל תוך עיניי. ואני לא יודעת מה היתה המשמעות של כל
זה, כי אומץ לשאול אותו לא היה לי. ועד היום אני חושבת, שאולי
הוא הרגיש כמוני, אבל לא אמר.
אני עומדת מתחת לגגון, גשם שוטף מסביב. אני עוד בבית, הוא כבר
בחובלים. מניחה לבגדיי להתיבש רק לרגע נוסף, ואז רצה החוצה,
נרטבת עד לשד עצמותי.

2/4/05

הגגון הקטן כבר התמלא חורים, ונהיינו גבוהים מדי בשביל לעמוד
מתחתיו בגשם. היינו מתגודדים, צמודים זה לזה, בין גשם שנופל
למרות הכל.  הוא כבר לא בחובלים, אני כבר כמעט ולא בבית. באחד
מאותם ימים עמדתי שם, חיכיתי למבול שיעבור, פתאום הוא הגיע. רץ
שפוף אל מתחת לגגון, הניד בראשו לעברי. וכשעיני פגשו בעיניו
ידעתי שאולי מי שהולך לחובלים לא מפחד מקצת מים, אבל זה לא
אומר שהוא טוב יותר בשבילי. והוא, בין כה וכה, לחובלים לא
הגיע.

9/9/05

גגון קטן, בעיר קטנה. התפזרנו כבר, איש איש לקצוות תבל שלו.
אני הייתי בפינה שלי, שהיתה רחוקה מהגגון, אבל כדי להגיע אליה
הייתי צריכה לעבור גם שם. והידיים שלנו היו מכוסות בדם,
ועינינו ספוגות בדמעות. הדמעות של כולנו, גם קצת שלי היו
מעורבבות שם, בתמהיל של עצבות.
גגון קטן, היחיד שידענו. התקבצנו פתאום, איש איש מקצוות תבל
שלו. אני חזרתי מפינתי שלי, אני כבר לא יודעת איפה אתה נמצא
בכלל. אולי טוב לך, אני מקווה שטוב. אולי רע, לא אוכל אפילו
לשאול לשלומך. טרגדיות פוקדות, העולם כאילו כסדרו, אבל בעיניים
שלי הכל משתקף תמיד. את העיניים שלך כנראה מעולם לא ידעתי
לקרוא. חודש סליחות, שנפתח בכל כך הרבה סליחות שהיינו צריכים
להגיד, למי שלא הכרתי, וגם למי שלא רצה להכיר אותי. והגגון
הקטן היה צריך לסוכך מגשם, ועכשיו יורד מבול כה כבד, והוא מוצא
כוחות חדשים בתוכו, אבל אנחנו בכל זאת נרטבים.

למור, שחר, חנה. לכולנו.