[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הוגו דה הנד
/
ערפילי אבאלון

מורגן של הפיות, כך ידועה אני ברבים:
נמוכת קומה, שחומת עור ובעלת פנים משונים.
מעולם לא פעלתי בגבורה, לא עשיתי מעשה מחוכם,
לא צלחתי אוקיאנוסים, טיפסתי הרים ולא עוררתי השתאות או גאווה
אך ידע ידעתי את טעמה של האהבה.

בבריטניה של אז שוררת מהומה:
קטטות שתי וערב, צרות, חרדה ואימה.
הגשמים אינם מכבדים בנוכחותם
והאדמה אינה נותנת פריה.
הכל ממתינים לגואל שישכין שלום בממלכה -
המלך שישלוף את אקסקליבר מהאבן ויגשים הנבואה.

וסביב הקללות, המהומות, המחדל והביזה
חגות מחשבותיו של המרלין - האציל הקדוש השואף לגאולה
ראשו קדח, לא עצם עיניו לרגע
והכל כדי למצוא פתרון לנגע.

לבסוף בא לידי החלטה
כיצד להינתק מכבלי המועקה.
אותי ואת אחי לקח הוא לחוף מבטחים
להבטיח נטילת תפקידנו העתידיים.
האם כבר בנקודה זו נגזר עלי הדין?
האם תפקידי היה כרוך בלהיות מרירה וקודרת?
או שמא הכל קרה עקב החלטה פזיזה שאותי רודפת?

הקשיבו לסיפורי אם חפצתם בכך,
אין בכוונתה של כוהנת אבאלון להפילכם בפח.
כמו נדודיו האינסופיים של אהוב ליבי
כך גם אני תרה אחר תשובה לחידתי:
"כיצד זה הדבר העצוב ביותר שועט לקראתי,
טורד מחשבתי, לא חדל מלמלא אותי?...

אני חיה מזה שלוש מאות שנים
ועדיין אינני מוצאת פתרון מתאים.
כל אשר הכרתי כבר אינם בין החיים
וכל שנשאר לי כעת הוא זיכרון יחיד ותמים.
זיכרון של אהבה אשר...
רודף אותי? או אולי
מחבק אותי?
זיכרון אשר...
מפיח בי תקווה? או אולי
נוחל בי אכזבה, מפלה קשה.
ואולי שם אותי ללעג. אך אין מי שילעג
נותרתי בודדה.

שוב מצלצלים פעמוני הכנסייה
מציינים בדיוק נחרץ, בלתי נסבל, את בואה של השעה החדשה
או את קיצה של זו של חלפה.
זו שחלפה ולא תשוב עוד לעולם.
צלילם מתנשא בגאון מעל הכל (כשל ילד שחצן),
כמו היו הם הם המנצחים על הזמן.

כעת מחרישים הם את אזני, מרעידים את חוט השידרה
מעבירים בי חלחלה.
הם העדים,
היחידים,
שנותרו.
הם שאינם מתירים לי לשכוח, גם עתה הם משיבים אותי אחורנית
כמעוף הסנונית
ומהדהדים בלעג בתחושת ניצחון
על הסבל, הייאוש, הכאב והכישלון.

אני רואה אותך כעת מול עיני אהובי
שיער בהיר, חיוך כובש פראי.
מבטך נסך בי חום,
מגע ידך הן ריתק אותי לקרקע והן הסיק אותי למרום.
לו רק ידעתי שכל דבר טוב סופו להסתיים
כי אז הייתי אוספת אותך בזרועותיי ודוחה את הקץ המאיים.
כמיהתי אליך מושתתת על אותם רגעים ספורים
בם רציתי לנשקך על קצה הגבעה המנותקת מזמן ומרחב
עד שלפתע החלו לצלצל ה"אכזרים".
שאון מגדל גלסטונברי הסיט את תשומת ליבך והחריב את הרגע
אתה הבחנת בה: "היצור היפה בעולם... (הא! - מחולירע ונגע.).
היפה לבנת הכנף (רפת-השכל) הרחיקה לכת ותעתה
וכיאה למעמדך פנית להצילה.
לפי בקשתך, אהובי, הסרתי את הערפילים
(הסרתי הגבול בין העולמות מבלי דעת ומשים)
ומאותו הרגע ואילך אותך היא כבשה ונשבעת לה אמונים.
רצוני האווילי למלא מבוקשך עלה לי מחיר דמים
ומאז ביני לבינך שרר חצץ ערפילי.

המלך ארתור פנדרגון ירש את כיסו,
ועם אישתו הביא שגשוג ופריחה לממלכתו.
קאמלוט הפכה לסמל דמות לחיקוי,
וכל תושבי בריטניה קיבלו בהערצה את הזוג הנשוי.
ארתור השכיל לפעול בחכמה,
כשנשא עמו את סמל הנביאה.
כל אביריו שווים היו סביב השולחן העגול,
הארץ שקטה וסדר שרר בכל.
אבאלון התחזקה,
אף המרלין התרצה
(למרות שסביבם רחש האיום הגדול...)

השנים חולפות ושאון הפעמונים הולך וגובר
כל תפילה, כל מיסה, קול צלצול, קול הדהוד
נסחפת אבאלון אל תוך הערפילים יותר ויותר.

הוי אהובי כאבך ניכר:
מאז פגשה אותה נפשך
הפך עליך עולמך.
אתה שב והולך, הולך ושב
תר אחר מסעות ואלי קרב.
סורק לבלי הרף את גבולות הממלכה
אחר כל דבר שיסיח את דעתך
מהגבירה אהובתך
שמחוץ להישג ידך.
מתוך נאמנות טהורה ורצון עז לכבוש את יצר הרע
יצרת עולם
שבו אתה נלחם
ונותן כל כולך להגנה על הממלכה.
אך למעשה
הנך רוצה
לזכות מחדש בשפיות - לגרש את המפלצות שבפנים
כי את שנתך טורד לא אחר מאשר קוד-האבירים.
השנים חולפות ושאון פעימות לבך הולך וגובר
כל מסע, כל קרב, קול ניסור החרב, קול זיוה של הגבירה
נסחף אתה לייאוש טרוף יותר ויותר.

בזמן לא מוגדר החלו קורסים עמודי התווך של קאמלוט
אף המרלין של בריטניה היה אובד עצות.
שב והולך היה בין העולמות
תר אחר פיתרון שיאחד שנית את שתי הממלכות.
ממלמל כשפים, רוקח נוסחאות,
קורא בכוכבים ורואה בנסתרות.
אך חרס העלו כל מאמציו, כי אינו הבחין בברור מאליו
שורש הרוע שגרר לאבדון היה מונח מולו כל העת, חמק מבין
אצבעותיו.

באגדות פשוט להבחין בין טוב לרע:
כל היפה, החביב, המקובל והאהוד, שכוונותיו טהורות ותמימות
המתהלך בלבן ימים כלילות
אשר בוחר להנחיל צדק לכל ונאמן על הבריות
אין ספק שליבו טהור.
לעומתו מתהלך הרוע המכוער בגלימות כהות
רוחש לחשים ומזימות
כוונותיו זדוניות
וליבו שחור משחור.

מי היה נותן דעתו שהיצור "הכי יפה"
יכיל בתוכו זרע הרסני שכזה.
כצלצול הפעמונים שאיש אינו שם לב למהותו, להדהודיו החוזרים
ונשנים
כך חלחל רעלה לליבו של נצר פנדרגון ושלח בו את אדוותיו
השטניים.
פעפע לנבכי יסודות קאמלוט
ופרץ לשפיות אלופה לאנסלוט.
ומעל אבאלון השיב את הערפילים הסמיכים.

כוחו של ארתור דעך כגל הנשטף אלי חוף
אולם איש פרט למרלין לא הבחין בסוף.
וכך החלו אבירי השולחן במצוד אחר הגביע הקדוש
אך על אף אדיקותם למשימה נפלו לקלות ראש.
מת אב ומת אלול ומת חומם
ובזה אחר זה באו השליחים לתום מסעם.
לבסוף משנמצא הגביע הקדוש והמלך שב לאיתניו
חבש אדרתו בגאון וחגר מדי הקרב,
לאנסלוט ידידו משכבר שב מנדודיו והצטרף אליו
וביחד ניסו השניים לדחות ללא הועיל את קץ תור הזהב.
ובמשך כל אותן השנים וכל אותן התקופות
מביטה אני מהצד בשינויים ובתמורות.
וכמו בתוך סיוט צועקת בקולי קולות
מנסה לשווא למשוך תשומת לב, זועקת לאלות
אך איש אינו שומע תחינתי
איש אינו מבחין בי.
גם אני כוהנת אבאלון הופכת ערפל,
ובמקום לשמוע אזהרותיי שמים הם מבטחם בפעמון המצלצל.
כמו קסנדרה שכל נסיונותיה העלו חרס
כך הייתי נכה אל מול התוהו וההרס.

והקרב קרב עקוב מדם
ארתור לחם עד שליבו נדם.
ליבו אשר לבריטניה היה נתון
ליבו אשר באבאלון היה שכון
ליבו אשר לכל שוויון העניק
ליבו אשר אט ברעל העמיק
ליבו אשר אהב את מלכתו
ובכך מבלי דעת הביא למפלתו.

בתום הקרב לא נותר דבר
מלהשיב את החרב לגבירת האגם
לאנסלוט להוט מקרב, ספק שפוי, ספק הוזה
לקח על עצמו את הנטל הזה.
חיש אחז בחרב בחוזקה
והרחק אל האגם השליכה
מתוך פני האגם הרוגעים, ללא התראה,
פרצה ידה של הגבירה
והשיבה את סמל אבאלון למשכנה.
שדה הקרב עמד מלכת
ומלהבת קאמלוט נותרה גחלת
בודדת...
דועכת.

באין מי שיניס לרום את אקסקליבר,
נפער הסדק בין העולמות עוד יותר.
תור הזהב בא לקיצו בבריטניה,
וחשכת הביניים עלתה ושבה.
אבאלון לא נראתה עוד לעולם,
אף אני שכחתי את הדרך לשם.

עיני אשר היו עדות למתרחש
תרו אחר מבטך הכובש
שעם השנים רבות התהפוכות
לבש מסיכות זרות ומשונות
(שוטה הייתי על שנתתי לך לחמוק מבין האצבעות)
הכל היה אחרת לולא הייתי מהססת
ואת שפתך בחוזקה נושקת.
האם מסוגלת אני להאשים
את צלצול הפעמונים?
לא ביקשתי הרבה בחיי, לא ביקשתי דבר
פרט לשוב להיות עמך יחד על אותו צלע בהר
לשוב ולאחוז ברגע, לשוב ולאחוז בגופך
לאטום את אזניך
ללכוד מבטך
ולומר עד כמה אני אוהבת אותך.

כה הייתי רוצה לחזור אתך לשם
כי דבר אינו מכאיב יותר מזיכרון האהבה שנעלמה
והידיעה שלא תשוב עוד לעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אלף יהודים לא
יצליחו לסתום
אותי

התנור מנסה
לשמור על
אופטימיות בשעת
לחץ


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/12/05 9:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הוגו דה הנד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה