אם היו עושים רשימה של המכשפים הטובים ביותר, לא היו מכניסים
את אטה לתוכה. זה לא משום שלא הייתה מוכשרת. היא מצאה קסמים
וכשפים יותר מכל מכשף אחר (בניגוד לדעה הרווחת שמכשפים
מייצרים כשף, האמת היא שהם מוצאים כשף שכבר קיים בחלל העולם
ובו משתמשים בכדי לעשות כשפים).
הבעיה היא שלא ידעו על כך. בעצם, מכשפים רבים בכלל לא ידעו על
קיומה. עובדה זו לא הפריעה לאטה. להיפך. היא לא נהנתה מחברת
אנשים. בשל כך היא התיישבה במקום מרוחק ומבודד שבו לא יפריעו
לה. כל 100 שנה לערך, היא הייתה עושה מסיבה למכריה - כל
המכשפים הזקנים ביותר שעדיין נותרו בחיים - ונזכרת למה היא
נמנעת מחברת אנשים למשך 100 השנים הבאות.

דיצה הייתה יוצאת דופן משאר המכשפות בגילה. לאחר שסיימה את
לימודיה, היא לא השתלבה במקומות הרגילים - מכשפה מרפאת בכפר
כלשהו או בתפקידים שונים בארגוני מכשפות. לדיצה לא הספיק מה
שלמדה. היא החלה לעבור בין מכשפים שונים, ללמוד מהם תיאוריות.
בהתחלה היא הייתה אצל מכשפים מדרג בינוני, אך הגיעה למכשפים
הטובים ביותר. דיצה נראתה תמימה, חייכנית מדי ואולי לא ממש
חכמה, אך היה בה משהו שהצליח לשכנע אחרים שיש בה יותר ממה
שנראה לעין. זה אולי מסביר איך גרמה למכשפים ידועים וחזקים
ללמד אותה מידיעותיהם. אך גם ההורים שלה, שהיו ידועים בעולם
הכישוף, עזרו לה להגיע למכשפים השונים. (קשה למצוא מכשף ללא
מידע מוקדם - בייחוד אם הוא טוב). בכל מקרה, הם לא הבינו מה
בדיוק הבת שלהם מנסה להשיג.

דיצה חזרה מהמכשף הנודע דימיטרי הכחול לאחר כמה שבועות. ההורים
שלה שמחו לראותה וכשאמה שאלה: "נו, למדת דברים מעניינים?" דיצה
ענתה: "כמובן. תמיד אני לומדת דברים מעניינים וחדשים, אבל אני
עדיין לא מרגישה שזה מספיק". היא תהתה אם הוריה מכירים עוד
מכשפים שאליהם תוכל ללכת.
שניהם הסתכלו אחד על השני בחוסר אונים. אביה אמר: "דיצה, כבר
היית אצל כל מי שאנו מכירים, ואנו מכירים הרבה. לאן עוד נוכל
לשלוח אותך?"
דיצה הסתכלה עליהם בחוסר אמון: "נו, בטוח יש עוד מישהו..."
הם חשבו במשך כמה רגעים. דיצה כמעט שמעה את המחשבות שלהם ללא
שימוש בכוחות מיוחדים.
אז, אימא שלה קפצה: "אני יודעת! יש את המכשפה הזקנה ההיא,
אטה..."
האב נענע בראשו: "לא. זה לא רעיון טוב. לא נראה לי שהיא תשמח
לאורחים לא קרואים. חוצמזה," הוא פנה לבתו, "היא לא ברמה של
המכשפים שאת היית אצלם..."
אבל דיצה החליטה. "אני הולכת אליה. איפה היא נמצאת?"

הוריה הזהירו אותה לגבי הדרך לביתה של אטה. הם אפילו רצו לבוא
איתה. היא הצליחה לשכנע אותם לא לעשות את זה בקושי רב. ואכן
היא עברה בדרך כמה תלאות וצרות, אך לבסוף היא הגיעה לעמק
המכשפים שהיה ממוקם בקצה העולם, כך לפחות דיצה חשבה, לטירה
גדולה ועתיקה.
היא הפנתה את המטאטא שלה לקרקע והגיעה לפתח הטירה. היא נקשה
בדלת.

אטה הייתה בחדר התרכובות שלה, מרוכזת בהכנת שיקוי חדש, כאשר
שמעה דפיקות בדלת שהקפיצו אותה. "הרעש הזה מאוד דומה לנקישה
בדלת, אבל זה לא יכול להיות... אין סיכוי שבעולם שמישהו יבוא
לכאן!" אבל היא שמעה דפיקות נוספות שחייבו אותה להתייחס למצב,
מוזר ככל שיהיה.

כשפתחה את הדלת, ראתה מולה מכשפה בעלת תלתלים חומים וחיוך כמעט
מדבק, שלא הדביק אותה כמובן.
דיצה ראתה את אטה ואמרה: "כך בדיוק דמיינתי אותך. גבוהה, שיער
שחור חלק ופנים נוקשים..."
אטה הייתה בהלם עוד יותר גדול - אם מצב כזה אפשרי בכלל - לא רק
שהמכשפה החצופה הזאת באה אליה ללא הזמנה, היא לא מסבירה מה היא
עושה שם ומתנהגת כאילו היא מכירה אותה!
דיצה ראתה את המצב הבעייתי שנוצר ומיד פתחה בהתנצלות: "אוי,
אני מצטערת! לא הצגתי את עצמי. אני דיצה".
היא הושיטה את ידה, אך אטה לא זזה.
"אה, טוב... ההורים שלי מכירים אותך. ויולט ונולן. הם הפנו
אותי אלייך".
אטה בחנה אותה טוב, טוב. "נו, אז מה את רוצה?"
דיצה חייכה כאילו היא מנסה לשנות בכוח את האווירה. "אהמ...
רציתי לשאול אותך כמה שאלות בקשר לתיאוריה שלך על כשפים, על
דרך העבודה שלך..." אטה חשבה רגע. היא לא ראתה בעיה בלענות על
כמה שאלות. עצם העובדה שמישהו פנה אליה לשאול על דעתה, באיזשהו
מקום, עמוק בראש החמיא לה. "תיכנסי, אבל תיאלצי לחכות קצת. אני
באמצע ניסוי מאוד חשוב".
דיצה התלהבה מהעובדה שהייתה נוכחת בזמן רקיחת כשף חדש, אבל זה
לא הרשים את אטה. היא הושיבה אותה בחדר אורחים ונעלמה.

דיצה הסתכלה קצת מסביב. הכול היה מאוד עתיק. הטירה הייתה מאוד
נקייה, אך הייתה תחושה תמידית של אבק. בחדר שנמצאה בו הייתה
ספה, שולחן קטן, אח ותמונות של מקומות שונים בעולם.
עד שאטה נזכרה לבוא, דיצה כבר הכירה את כל התמונות בעל פה.
אטה אפילו לא התנצלה על שנתנה לאורחת שלה לחכות זמן כה רב.
היא הניפה את ידה ולחשה מספר מילים. על השולחן הופיעו כוסות
תה, קנקן וכריכים. אטה התיישבה על הכורסא לצידה של דיצה.
"ובכן," היא שאלה, "מה תרצי לדעת?".
דיצה התכבדה בתה וכריך. "כל מה שתסכימי לספר לי. אפשר אולי
לדבר על הכשף החדש..." דיצה אמרה בהיסוס.
אטה הרימה את גבתה. "עוד אין מה לספר. אני עדיין בשלב
הניסיונות. מתי את צריכה ללכת? אני צריכה לדעת איך לחלק את
הזמן".
דיצה הסתכלה על אחת התמונות וניסתה להתחמק ממבטה של אטה.
"אה... פשוט לוקח קצת זמן עד שמסיימים להסביר על הכל..."
אטה הבינה: "את רוצה להישאר פה?"
דיצה, עם יותר ביטחון בקולה אמרה: "כן. אם את מסכימה. אצל
מכשפים אחרים שהייתי אצלם..."
אטה קטעה אותה: "רגע, היית אצל עוד מכשפים?"
"כן. אני מנסה ללמוד כמה שאפשר..." ענתה דיצה.
"והם נתנו לך להישאר?" הוסיפה אטה בלגלוג.
דיצה לא הגיבה.
"כמה זמן נשארת בדרך כלל?"
דיצה ענתה: "אה... כמה שבועות".
אטה בלעה את רוקה ובקושי הצליחה להימנע מלפלוט קריאת "מה?!"
היסטרית. "תישני כאן הלילה, ועוד נראה".
דיצה חייכה והודתה לה.
"אני אראה לך את החדר שבו תישני" אמרה אטה, ואז הוסיפה: "מה
שמפתיע אותי זאת העובדה שהצלחת להגיע לכאן ללא פגעים נראים
לעין למרות כל המכשולים ששמתי בדרך... איך עשית את זה?"
דיצה חייכה: "יצא לי ללמוד דבר או שניים..."

דיצה התמתחה ופיהקה פיהוק ארוך. היא ישנה כמו בול עץ. היא קמה
מהמיטה והסתכלה מבעד לחלון. זו כבר הייתה שעת בוקר מאוחרת.
"מוזר,"חשבה לעצמה. "בדרך כלל מעירים אותי מוקדם. אולי המכשפה
הזאת היא מהסוג המתחשב..." דיצה חייכה לעצמה בעקבות המחשבה
הזאת.
היא התארגנה מהר ויצאה מחדרה. הטירה הייתה שוממה. דיצה הסתובבה
קצת בטירה, אך לאטה לא היה שום זכר. וכך, כאשר הגיעה למטבח,
היא החליטה להרגיש כמו בבית והכינה לה ארוחת בוקר. היא הוציאה
ביצים מהמקרר, מצאה את מגירת הלחם, ושמה מים להתחמם.
לאחר שכבר סיימה לאכול ולסדר אחריה (בכמה נפנופי שרביט), אטה
הופיעה.
"בוקר טוב" היא אמרה, והוסיפה באדישות: "הייתי עסוקה עם
הניסוי. אני מקווה שהצלחת להסתדר בעצמך".
"כן, תודה" ענתה דיצה, תמהה על חוסר התנצלותה של אטה.
אטה מילאה מים בקנקן והעבירה אותו בריחוף לכיריים.
"את צריכה להשגיח על הכשף הרבה?" ניסתה דיצה.
אטה נפנפה בידה והקנקן ביחד עם כוסות וכפיות עפו לשולחן.
"בוודאי. אני מניחה שאת יודעת כמה התזמון חשוב בכשף, בייחוד
כשמדובר על אחד חדש. אני מאוד עסוקה בשל כך".
דיצה הבינה עכשיו למה הייתה לבדה בבוקר: "זה כישוף ראשון שאת
עובדת עליו, או שמצאת עוד?"
פניה של אטה החווירו מכעס ודיצה הבינה שמה שאמרה היה טעות.
"אני מצאתי כשפים רבים עוד לפני שנולדת, ילדה! זה בהחלט לא
הכישוף הראשון שלי!"
דיצה ניסתה להרגיע אותה: "אני מצטערת! באמת לא ידעתי שאת... לא
שמעתי על כשפים שמצאת".
אטה נשמה עמוק: "בטוח ששמעת. אך מעטים מוכרים לציבור הרחב. את
קסם ההעברה, למשל..."
דיצה שרקה בהתפעלות: "ואוו! זה קסם ממש בסיסי".
אטה ענתה בקרירות: "כן... הוא כשף מאוד ישן. לאחר שמצאתי אותו
הוא נעשה מאוד נפוץ בקרב המכשפים, שלקחו אותו ושינו אותו".
דיצה לא הבינה: "יש עם זה בעיה? השינויים שנעשו בוודאי תרמו
לכישוף..." "לא" פסקה אטה בנחרצות.
לאחר כמה רגעי שתיקה אמרה דיצה: "ומה עם הכשפים האחרים?"
"לימדתי עוד כמה, עד שנמאס לי ממה שקרה להם ומאז אני שומרת את
הכשפים שאני מוצאת לעצמי" ענתה אטה. "בואי, אני אראה לך
אותם..."
דיצה כמעט קפצה ממקומה מרוב שמחה.

אטה הובילה את דיצה לקומה העליונה בטירה. היא נכנסה לחדר שנשמר
היטב בכשפי הגנה שדיצה הייתה בטוחה שלא תוכל להתמודד איתם. היא
ראתה חדר מלא בארוניות.
"בתוך הארוניות יש רישומים של כל הכשפים". אטה פתחה ארונית אחת
להראות לדיצה. היו שם תיקיות רבות תחת האות ד'.
דיצה רק עכשיו עיכלה שבכל החדר היו המוני כשפים. "אני לא
מאמינה... כל מה שיש כאן זה כשפים שמצאת? זה... מדהים! ורק את
יודעת עליהם?"
על פניה של אטה הופיע חצי חיוך "כן".
דיצה אמרה בהתרגשות: "אבל זה ממש חבל! אם המכשפים היו יודעים
את כל הכשפים שיש פה, אז..."
אטה קטעה אותה בחדות: "אז, מה? לאף אחד אין צורך אמיתי לדעת את
כל זה" והיא הוציאה את דיצה מהחדר.
דיצה לא הפסיקה: "אם כך, למה את ממשיכה לחפש כשפים? איזה תועלת
יש לך מלהשאיר את הכשפים בחדר, כשאף אחד לא עושה בהם שימוש?"
אטה ענתה בקשיחות: "אני עושה בהם שימוש. זאת סיבה מספקת".
דיצה הבינה שאין עוד מקום לויכוח.
אטה הוציאה שעון חול מכיסה ואמרה: "אני צריכה ללכת. את יכולה
להמשיך להסתובב בטירה, ואני אראה לך את המעבדה שלי יותר
מאוחר".
ובנימה מבטיחה זו, אטה נעלמה.

הביקור במעבדה קרה רק למחרת, בשעות הבוקר המאוחרות. אטה לקחה
את דיצה אל הקומה התחתונה. הן נכנסו לחדר ענק מלא בקדירות,
בקבוקי זכוכית מלאי נוזלים בגוונים שונים, ארונות בעלי מגירות
רבות ומכשירי מדידה.
"כאן יש לי את כל מלאי החומרים שאני צריכה לכשפים. הם נמצאים
במגירות. גם יש כאן דגימות של הכשפים שראינו אתמול". אטה אמרה
זאת בלי להניד עפעף.
דיצה החליטה להתרכז בדבריה במקום בויכוחים מיותרים.
"זאת באמת מעבדה יחסית גדולה בהשוואה למעבדות אחרות שהייתי
בהן" אטה חייכה חיוך מרוצה. "אני מאוד משקיעה בחומרים. יש לי
כאן כל צמח או קשקש של דג שניתן למצוא".
היא הראתה כמה מהעשבים לדיצה שהתרשמה מאוד. דיצה ראתה שיש גם
חומרים שלכאורה אף פעם לא עושים בהם שימוש, לצד חומרים נדירים
שמשמשים לכשפים מאוד חזקים. נראה לדיצה שבאמת כל חומר שידוע
עליו בעולם היה שם. עובדה זו הייתה מפתיעה.
"יש סיבה מסוימת שבגללה את מחזיקה בכל כך הרבה חומרים?"
אטה הסתכלה עליה: "תמיד טוב שיש חומרים בשביל הכנת הכשפים".
דיצה נענעה בראשה: "ברור, אבל לא לזה התכוונתי. זאת אומרת, יש
כאן חומרים שבכלל לא משמשים לכשפים או שבקושי צריכים אותם..."

אטה חייכה בהתנשאות: "איך את יודעת?"
דיצה ענתה: "אני מכירה די הרבה כשפים..."
אטה קטעה אותה: "את הכשפים שלי לא. אני משתמשת הרבה בחומרים
שאולי יראו לך לא שימושיים, וכמעט ולא בחומרים שמכשפים משתמשים
בהם כל הזמן". אטה ראתה את מבטה המשתומם של דיצה, והוסיפה:
"אני לא עובדת בשיטה הרגילה של שאר המכשפים..."
דיצה חייכה. אילו הייתה לה פרוטה על כל פעם ששמעה את המשפט הזה
ממכשף. אבל היא בכל זאת התעניינה.
אטה המשיכה: "אני בוחנת כל חומר בנפרד. מה התכונות שלו, מה
אפשר לעשות אתו. לפי זה אני בונה את הכשף שיתאים לו".
דיצה חשבה על כך רגע. היה בזה משהו הגיוני. זה גם הסביר למה
היה צורך לאטה בחומרים רבים כל כך (וגם את כמויות הכשפים
שמצאה...).
בדרך כלל השימוש בחומרים היה שונה. ניסו כל מיני הרכבים וראו
אם התמיסה עושה משהו, או שגילו משהו במקרה בזכות טעות כזו או
אחרת. לפעמים היא חשבה שהידע של מכשפים - אף הטובים שבהם - היה
תלוי רק במזל, אם הצליחו למצוא כשפים. והיא אכן גילתה מכשפים
מפורסמים שכלל לא היו ראויים להערכה שלה זכו. לעומת זאת, אטה
הייתה שונה...

אטה אומנם תכננה שדיצה תעזוב לאחר יום או יומיים, אך דיצה
הצליחה איכשהו לשכנע אותה שיש לה כל כך הרבה מה ללמד שחבל
שתשמע רק חצאי דברים. לכן אטה נתנה לה להישאר, אך היא הרשתה
לעצמה להשקיע יותר זמן בניסויים של הכשף.

בימים הבאים, אטה הייתה מופיעה למשך שעות ספורות וממשיכה את
הסיור של דיצה במעבדה בכדי להסביר לה על תכונות של צמחים
שונים.
היא לימדה אותה תיאוריות נוספות שדיצה סברה שהן מאוד עתיקות.
דיצה למדה רבות גם מאטה וגם מהספרייה בטירה, אבל נותרה לבדה
רוב היום.
אטה שקעה יותר ויותר בכשף שלה עד שהיה נדמה לדיצה שהיא בכלל לא
אוכלת. דיצה מצידה, לקחה את ענייני הטירה לידיה וניקתה את האבק
(או לפחות ניסתה) וגם דאגה לאוכל. היא הרגישה כאילו שטפה בטירה
יותר כלים ממה ששטפה כל חייה - אפילו שהשתמשה בכשף כדי לעשות
זאת.
היא ניצלה את הזמן גם לסיורים בטירה. אבני הטירה היו מאוד
עתיקות ונראו כאילו רק כישוף מצליח להשאיר אותן עומדות. בכלל,
חפצים רבים היו עתיקים ונראו כשייכים לתקופה מאוד קדומה. היו
כאלה שהזכירו לדיצה שיעורים בהיסטוריה של המכשפים שלמדה. קערות
עץ שנראו כמו סוג של קדירה, ספרים לא מעודכנים על סגולות של
צמחים (כשלא מוזכר באיזה כשפים אפשר להשתמש בהם), דגם מאוד
ראשוני של מטאטא מעופף ואפילו שטיח מעופף. דיצה התחילה להרגיש
כלואה. היא הייתה חייבת לצאת החוצה, ומכיוון שאטה כבר הפסיקה
להתייחס אליה, היא החלה לצאת החוצה ולסייר בעמק המכשפים. זה
היה מקום מוזר.
האדמה הייתה חולית ובעלת מעט צמחים. פה ושם היו גם עצים. היו
שם חיות קטנות - ארנבים וסנאים, שהיו דווקא מאוד חברותיים ולא
ברחו כשהיא התקרבה אליהם, אך היו פעמים שבפתאומיות הן נכנסו
לתוך העצים והתחבאו שם. כמה רגעים אחר כך היה יוצא פרץ של
אנרגיה שגרם לשינויים בסביבה. שיח נעלם, הופיעה מגבת, אבן
נהפכה לכרית. דיצה סברה שמדובר בפרצים של כשף. החיות במקום
למדו לזהות אותם באים.
היא גם גילתה איך אטה משיגה את כל הצמחים שלה. נראה לה מאוד
מוזר איך לאטה, שנמצאת במקום כל כך מבודד ללא מבקרים, יש מעבדה
עם כזאת כמות של חומרים.
כאשר היא סיירה במעבדה, היא גילתה מאחורי תמונה ענקית (של גן)
מערכת מנהרות מסועפת. היא הלכה לאורכה של אחת מהן שהובילה אותה
לשדה חמניות ענק. גם המנהרות האחרות הגיעו אל פני האדמה
במקומות שונים - שדות, כפרים ואפילו שווקים.
דיצה ממש החלה להכיר מקומות רבים בעולם, וחזרה עם מזכרות מכל
מקום אליו הגיעה.  

כל זה ארך זמן רב כנראה.
שוב החרידו את הטירה דפיקות על הדלת. הן אפילו גרמו לאטה לעזוב
את הניסוי ולבדוק מי בא. גם דיצה באה אל הדלת - היא גם הופתעה
מביקור של אדם כלשהו בטירה. עוד לפני שהגיעה, אטה כבר פתחה את
הדלת.
בפתח עמדו הוריה של דיצה פצועים וחבולים.
נולן אמר שלום לאטה, אך ויולט לא התאפקה, ורצה ישר אל דיצה.
"אוי! כל כך דאגנו לך! חשבנו שקרה משהו..."
דיצה נזכרה פתאום שהיא לא יצרה קשר עם הוריה מאז הלכה, אך זה
היה מוזר לאור הזמן הרב שעמד לרשותה...
דיצה הסתכלה עליהם ואמרה: "מצטערת... אבל דווקא נראה לי שאני
זאת שצריכה לדאוג. מה קרה לכם? מאיפה קיבלתם את החבלות האלה?"

ויולט ונולן הסתכלו אל אטה שסגרה בינתיים את הדלת.
"הם נפגעו מהמחסומים שהטלתי בדרך".
ההורים הנהנו.
"לכן חשבנו שקרה לך משהו..." אמרה ויולט.
אטה בחנה את דיצה ואמרה: "דווקא היא הגיעה לכאן בריאה ושלמה.
בואו, נטפל בכם".
אטה החלה ללכת ודיצה והוריה בעקבותיה.

דיצה דאגה להוריה לתחבושות ותרופות, וגם לאוכל. לבדה, כמובן.
אטה התנצלה על שהיא צריכה ללכת ונעלמה.
דיצה שמחה שהוריה הגיעו לטירה. היא עכשיו הבינה כמה מבודדת
ומנותקת הייתה. היא התעדכנה בכל החדשות והרכילויות בעולם
המכשפים. אביה כמעט איים לעזוב אותה ואת אימה, משום שנמאס לו
לשמוע את הצחקוקים שלהן כל היום.
באחת משיחותיהן שאלה ויולט את ביתה: "נו, אז מצאת כאן מה
שחיפשת?" דיצה הרהרה בכך. כמובן, היא מאוד נהנתה מהשעות שאטה
כן הקדישה לה. היא הרגישה כך גם אצל מכשפים אחרים, אך במידה
פחותה.
לכן, כעבור שבוע, כשהוריה אמרו לה שהם צריכים לעזוב, היא
החליטה להישאר בטירה למרות הצער שכרוך בכך.

אטה התקדמה רבות בכשף, ולכן נכנסה לחדרה של דיצה כשהיא מחייכת
חיוך מרוצה, ואמרה בנימה חגיגית: "מעכשיו אני אוכל להקדיש לך
יותר זמן. אני ממש קרובה לסיים את הכשף!"
דיצה הסתכלה עליה במבט מאוד לא נלהב מהספה עליה ישבה.
"מה קרה? את לא שמחה לשמוע את זה?" שאלה אטה במעט אכזבה.
דיצה  הניחה את הספר בו קראה: "באמת הגיע הזמן!"
אטה הסתכלה עליה בתמיהה: "בשם השדים, על מה את מדברת? מה
הבעיה?" דיצה נשמה עמוק: "לא משהו רציני, רק שהייתי די לבדי
בזמן האחרון..."
"מה את רוצה? בכל הזמן הפנוי שהיה לי הדרכתי אותך" אמרה אטה עם
נימת כעס בקולה.
פניה של דיצה העידו שהיא לא מתרשמת. "את בכלל שמת לב שדאגתי
לאוכל, סידרתי וניקיתי - או לפחות ניסיתי לנקות - את הטירה?"
אטה הסתכלה מסביב במבוכה.
דיצה המשיכה: "ברור שלא. אני בכלל לא מבינה למה עשיתי את זה.
בדרך כלל זה לא מתפקידם של האורחים..."
אטה אמרה בלי לחשוב: "אף אחד לא חייב אותך להישאר כאן
כאורחת..." אך מייד הוסיפה כדי לטשטש את מה שאמרה: "את צריכה
להבין שעשרות, ואפילו מאות שנים לא היה פה אף אחד חוץ ממני.
אולי הייתי צריכה לשים לב יותר..." דיצה פלטה "הא!" אך אטה
המשיכה: "...אבל הגעת בזמן מאוד בעייתי, בשלב הכי חשוב בכשף
שדורש הרבה ריכוז".
דיצה חייכה: "טוב. אני סולחת. רק שזה לא יחזור על עצמו".
אטה עשתה תנועה שהבהירה שהיא לא מתחייבת לכלום.
דיצה הוסיפה: "ואל תדאגי. ניצלתי את הזמן הפנוי להרבה דברים
מועילים..."

אטה הייתה קרובה לסיים את מה שרצתה ללמד את דיצה, ולכן החליטה
לנסוע בשביל להביא חומרים. אטה לא הסכימה שדיצה תצטרף ולכן היא
נשארה בטירה.
כבר זמן מה תקף את דיצה דחף לראות את חדר התרכובות מבפנים. זאת
הייתה הזדמנות מצוינת. היא אזרה אומץ והלכה אל החדר.
כיוון שהיה מדובר רק בניסוי, אטה לא חסמה את הפתח באותה עוצמה
כמו בחדר הכשפים המתויקים. דיצה ניסתה כל מיני כשפים בכדי
לפתוח את הדלת ולבסוף הצליחה.
היא נכנסה לחדר ונדהמה ממה שראתה.
הכול היה מאוד מסודר ושיטתי.
נראה היה שאטה אספה את כל סוגי הדשא שאפשר למצוא, וכל סוג
הופיע במגוון מצבים שונים: רענן, יבש, נבול, קצר, ארוך. כולם
היו מונחים על שולחן. בנוסף, היו כמה קדירות שונות שבכל אחת
היה סוג שונה של דשא וחומרים שונים.
דיצה לא עסקה יותר מדי במציאת כשפים, אבל כשהייתה חייבת,
בלימודים למשל, הכול היה מפוזר וחסר כל היגיון. אולי אם הייתה
פוגשת את אטה קודם, היא הייתה יכולה להוציא ציון יותר טוב
בתרכובות...
במרכז החדר עמדה קדירה ענקית עם נוזל בצבע סגול שבעבע.
"זהו בוודאי הכישוף המפורסם" חשבה דיצה.
היא התקרבה להסתכל.

"מה את עושה כאן?!" קולה הזועם של אטה הקפיץ אותה.
דיצה הייתה בטוחה שתחטוף התקפת לב.
אטה העלימה את הקדירות והתקדמה אל דיצה שחששה להסתובב.
"שאלתי משהו! אני פשוט לא מאמינה שעשית דבר כזה! ככה את גומלת
לי על מה שעשיתי בשבילך?"
דיצה המשיכה לשתוק. לא היה לה מה לומר.
אטה ראתה שדיצה לא מתכוונת לענות. היא אמרה בקול קר: "אם כך,
אני מצפה שתעזבי מחר על הבוקר. עדיף לך לא להיתקל בי עד אז.
עכשיו, צאי". דיצה יצאה מהחדר בפנים חתומות.
היא יצאה אל מחוץ לטירה, לעמק. השמש החלה לשקוע.
היא לא ידעה למה רצתה בכלל לעשות את זה. ועכשיו אטה כועסת
עליה. הפריע לה שאטה חשדה בה שתגנוב את הכשף, ולכן העלימה את
הקדירות. דיצה כלל לא יכלה להבין למה ישמש הכשף. לא היה לה
מושג איך קולטים כישוף רק לפי החומרים ממנו הוא מורכב. (היו
מכשפים שזו הייתה המומחיות שלהם).
היא הסתכלה על העמק. פתאום היא הרגישה את הזרמים של הכשפים
באוויר. קודם היא רק ראתה את התוצאות שלהם. כנראה שהיו כאן
בעבר מכשפים בעלי עוצמה רבה.
היא חשה שיש מישהו לידה. היא הפנתה את ראשה וראתה את אטה.
היא עדיין נראתה כועסת, אבל כשדיברה קולה היה רגיל: "אני רוצה
לדעת למה עשית את זה. אם בטחתי בך סתם".
דיצה הסתכלה על העמק: "אני לא יודעת. כנראה כדי לראות במה את
מתעסקת כל כך הרבה זמן. אבל את צריכה לדעת שלא התכוונתי לגנוב
את הכשף. כשפים בכלל לא מעניינים אותי אלא התיאוריות
מאחוריהן".
אטה ענתה: "טוב. אני לא באמת חשדתי בך..." היא חשבה רגע ואז
הוסיפה: "רגע, בגלל זה את עוברת ממכשף למכשף?"
דיצה חייכה: "עלית עליי. תמיד היה חסר לי תיאוריה מאחורי
הכשפים. לא הרגשתי אחידות במה שלימדו אותנו. אז התחלתי לחפש
פתרונות אצל כל מיני מכשפים".
אטה שאלה בתמיהה: "נו, ומצאת?"
דיצה ענתה בנימה יותר שמחה: "כן. מה שלימדו אותי עד עכשיו היה
מאוד לא מספק, אבל מה שאת לימדת אותי זה בדיוק מה שחיפשתי..."

אטה בקושי הסתירה חיוך ואמרה תודה.
שתיהן שתקו לכמה רגעים.
ואז דיצה דיברה: "מה זה המקום הזה? זאת אומרת, עמק המכשפים
והטירה? הם נראים נורא עתיקים".
אטה ענתה: "בעמק היו מלחמות גדולות בין המכשפים הראשונים..."
"זאת הסיבה שעדיין יש הבזקי כשף בעמק, ושהחיות מסתתרות
מפניהם?"
אטה הסתכלה על דיצה בהפתעה: "כן. נשארה הרבה אנרגיה באזור. כל
מכשף רצה להראות שכוחו יותר חזק מהאחרים. בסוף, הגיע מכשף
שהצליח לשכנע את המכשפים לאחד את כוחותיהם במקום להילחם אחד
בשני. הוא זה שהקים את הטירה הזאת. אני נכנסתי אליה במקומו..."

"ועשית כאן שיפוצים..." צחקה דיצה.

דיצה עברה בעיניה על המעבדה. היא כבר עברה על רוב החומרים שהיו
בה - וזו הייתה כמות לא מועטה.
אטה נכנסה גם היא למעבדה והודיעה בחגיגיות שהיא סיימה לעבוד על
הכשף.
דיצה לא התרגשה. "מה את מתכוונת לעשות הלאה? חוץ מלתייק אותו
אני מתכוונת".
אטה הוציאה ספר מהמדפים: "לעבוד על כשף נוסף, כמובן".
לרגע דיצה חשה שמחה על כך שהיא עוזבת למחרת. "למה זה טוב? למה
את משקיעה כל כך בכל כשף אם אף אחד לא מסתכל עליהם אחר כך,
אפילו לא את?"
אטה ענתה: "את טועה! אני כן משתמשת בהם, וכבר הסברתי לך מה קרה
לכשפים ברגע שהפצתי אותם".
דיצה לא ויתרה: "ואולי הנזק שיכול להיגרם להם קטן יחסית לערך
שהם יכולים לתת? חוצמזה, אל תעבדי עליי שאת משתמשת בכשפים, את
מאחסנת אותם בתוך ארונות!".
אטה ניסתה להתעלם: "בואי לכאן, אני אסיים להסביר לך על
התלתן..."
דיצה באה: "זה מדהים שמצאת כל כך הרבה כשפים ואף אחד לא מכיר
אותך..."
אטה אמרה באדישות: "כבוד זה לא מה שמעניין אותי..."
"וסיפוק מתרומה ענקית לעולם הכשפים?" דיצה הוסיפה. "תסתכלי מה
קרה  פה, בעמק הזה, כשמכשפים לא שיתפו פעולה!"
הדברים שאמרה דיצה הטרידו את אטה. היא רצתה להשתיק אותה ולכן
אמרה: "אני צריכה לחשוב על זה..."

אטה עשתה טעות כשהסכימה לשקול את פרסום כשפיה.
דיצה לא הפסיקה בניסיונות השכנוע עד לרגע עזיבתה ואף לאחר מכן.
היא אומנם חזרה לביתה, אך עדיין שמרה על קשר עם אטה.
בסופו של דבר, היא הצליחה לשכנע אותה.
אטה התנתה זאת בכך שדיצה תהיה אחראית לכל העניינים הטכניים.
דיצה קיבלה את התפקיד בשמחה.
הן העבירו את הכשפים לועדת הכשפים שנדהמו מהחומר שקיבלו.
בשל הכמות האדירה של הכשפים, הוחלט לתת להם את הכשפים
בטפטופים. עבר זמן רב עד שהכשפים תפסו את מקומם, אך משעשו זאת,
הם שינו את עולם הכשפים מן הקצה אל הקצה.
כשדיצה מצאה לעצמה זמן פנוי, היא התיישבה לכתוב ספר תיאוריה על
כשפים. היא שילבה בו את כל הידע שצברה מכל המכשפים שאצלם
ביקרה.
היא גיבשה תפישה שמכשפים רבים אימצו, ואפילו גרמה לשינוי
בשיטות הלימוד בבתי ספר למכשפים, שחלקן היו ממש עתיקות.
במשך כל הזמן ניסתה דיצה להבין למה אטה מתבודדת. היא ניסתה
לגרום לה לעבור למקום יותר מרכזי. אטה סירבה.
"טוב לי לבד. לא נוח לי בחברת אנשים..."
דיצה לא השתכנעה: "איך את יודעת? כבר אלפי שנים שאת לבד!"
אבל זה לא עזר. הכי רחוק שאטה הסכימה ללכת היה בהורדת כשפי
ההגנה מסביב לטירה.
זה גרם רק למעט מכשפים לבוא לאזור בשל מיקומו המרוחק והמבודד.

דיצה אמרה לאטה שבכדי שיבואו עוד אנשים, אולי כדאי לה להפוך את
הטירה למוזיאון. אטה הסתכלה עליה במבט כזה קשוח, שהיא לא העזה
להתבדח על הנושא שוב.