New Stage - Go To Main Page

סיגל מוזס
/
אבל בכל זאת

ישבתי מול הטלוויזיה עם פחית RC  קולה ביד וחשבתי על כמה הטעם
שלי זול.
הסתכלתי ישר על השומנים. היה כתוב 0. חתיכת שקרנים. אם זה באמת
היה נכון אנשים כאן היו שותים קולה כמעט כמו מים. שלא לדבר על
זה שלמים אין בכלל טעם ואנשים מסתובבים להם ואומרים שמים זה
הכי טעים והכי בריא וטוב לעור הפנים. עישנתי עוד סיגריה רק כדי
להראות לכולם עד כמה זה לא מעניין אותי. אז העור שלי לא יהיה
חלק ואני אולי אהיה פחות בריאה ואפילו אמות מוקדם יותר.
על הזין שלי.
לא שיש לי אחד אבל בכל זאת.
וזה לא שהיו אנשים מסביבי. חוץ מיתוש אחד שזמזם לי באוזן וחיפש
גם הוא לקחת משהו.
אז שגם הוא יראה. ואז הוא ילך לספר לחברים היתושים שלו שאיזה
בחורה עישנה סיגריה ושמה זין והרגישה טוב עם עצמה אחר כך.
לא שהרגשתי טוב עם עצמי אבל בכל זאת.
הפלאפון צלצל. השם עוז הופיע על המסך.
תמיד חשבתי שעוז זה שם חזק. של אנשים גיבורים שבטוח ילכו להיות
טייסים או לכל הפחות בסיירת מטכ"ל. אני לא יודעת בדיוק איך
להסביר את זה. זה פשוט מין אנרגיה כזו שיוצאת מהשם הזה.
הכרתי אותו לא מזמן. בבסיס. הוא אמר שיצא סרט חדש לבראד פיט
ושאל אם בא לי שנראה אותו ביחד. אמרתי לו שחברים שלי אצלי
ושהיום זה לא כל כך מתאים. אולי מחר.
כמובן שהיתוש הפך מיד לאחד מ"החברים שלי".
תהיתי לעצמי למה דווקא בחור עם שם כמו עוז מזמין אותי דווקא
לסרט של בראד פיט.
לא שהיו לי ציפיות גבוהות מדיי מהבחור אבל בכל זאת.
דפיקה בדלת. קמתי לפתוח. הדלקתי את הסיגריה השלישית תוך כדי
הליכה.
"כוס עמק" הוא אמר עצבני. שמתי לב שהמצית נפלה לו. חשבתי לעצמי
שהוא נראה פתטי. מתכופף ככה להרים אותה כמו זקן בן 80. הוא
הגעיל אותי. חתיכת אידיוט.
"מצטער, היה לי לילה נוראי". הוא אמר בטון מתנצל ועשה את פרצוף
הפאפי שלו.
הוא כבר הכיר את החולשות שלי, הבן זונה. לקחתי שאיפה רצינית
מהסיגריה כדי להרוויח זמן.
אמרתי לו שיכנס.
"רוצה קפה"? שאלתי.
"שחור חזק... כמו שרק את יודעת לעשות...". הוא התיישב על
הספה.
שמתי את הקומקום והוצאתי עוד סיגריה. התיישבתי מולו.
לא דיברנו או משהו כזה. פשוט עישנו ובהינו אחד בשני. מתחרים מי
עושה את הטבעת הכי גדולה.
כבר הרגשתי שאנחנו עוד שנייה הופכים לקופים ושנצטרך לדבר
בפנטומימה, אבל הוא הקדים אותי המניאק והתחיל לדבר.
"תראי, נעמה, את יודעת שאני אוהב אותך". הא אמר בקול רך.
ידעתי שזה הולך להיות משהו כמו "אבל את צריכה להבין ש- בלה בלה
בלה בלה בלה בלה בלה ושזה כבר לא יכול להמשך ככה יותר". רציתי
שכבר יגיע לתכל'ס.
"אני מרגיש שזה כבר לא עובד בינינו. את רחוקה ממני כל כך".
רציתי לשאול אותו אם הוא רוצה טישו כדי לנגב את הדמעות, אבל
עצרתי את עצמי כי ידעתי שזה הולך להיות רגע מכריע.
"אני מרגיש שאני נותן ונותן ונותן ואני לא מקבל כלום בחזרה."
דווקא אני כן נתתי ואתה כן קיבלת. לפי הקולות ששמעו פה שבוע
שעבר יכלנו להתגבר אפילו על הפילהרמונית. רציתי להגיד, אבל לא
אמרתי.
"אני חושב שהכי טוב בשבילנו שניפרד".
"טוב, אז למי אתה מחכה, בוא נגמור עם זה כבר". אמרתי לו והבטתי
בו במבט הכי אדיש שיכלתי למצוא במגוון הפרצופים שיש ברשותי.
הוא הסתכל עליי והמבט שלו היה שבור.
הוא קם וגם אני קמתי. הרגשתי שזה הסוף.
הוא התקרב אליי, חיבק אותי חזק ויצא.
עמדתי ככה כמה שניות והסתכלתי במקום שבו הוא ישב.
התחלתי לבכות.
לא שאהבתי אותו יותר מדיי אבל בכל זאת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/12/05 20:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיגל מוזס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה