[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום שישי בערב,
יצאנו לבלות.
הייתה אחלה מסיבה.
השתוללנו,
רקדנו,
שתינו,
הגיע זמן לחזור הביתה.
כולנו עלינו על האוטו,
מאחור כולם היו שיכורים.
ישבתי לידו מקדימה, הוא נהג,
היה רעש, רציתי שהנסיעה הזאת תיגמר כבר,
נסיעה של 20 דקות יכולה להימשך לפעמים כנצח.
הוא לא היה מרוכז בגלל הרעש מאחור, המוזיקה הגבוהה, הגשם
השוטף, החושך של הלילה. הוא חשב שהוא היחיד על הכביש הזה, כי
מי כבר נוסע בארבע לפנות בבוקר על הכביש הזה? ככה הוא חשב.
הוא לא ראה את המכונית שהתקרבה מולו.. לפתע הוא הבחין בה. הוא
איבד שליטה על האוטו...
תקעתי את ציפורני ברגלו, לרגע היה נדמה שיש דממה. לא שמעתי את
המוזיקה יותר, וגם לא את הרעש מאחור. רק הבטתי על האור המסנוור
שהתקדם לעברי, לכאורה במהירות רצחנית, אבל זה נראה כנצח.. הוא
סובב את ההגה, צפר, אבל כלום לא עזר. זה כבר היה מאוחר מדי -
פתאום נהיה חושך...
לא הרגשתי את הרגלים, ראשי התנגש בשמשה הקדמית, לא הייתי
חגורה, אף אחד לא היה חגור.
אחרי שהראש שלי פגע בשמשה, הראש שלי ושלו התנגשו.
הקולות מאחור חזרו - הם צעקו ובכו, לא הרגשתי אותו זז.
ואז- חושך!
מאותו הרגע אני לא זוכרת יותר כלום.
התעוררתי בבית חולים.
צינורות היו מחוברים לי בכל מקום.
צעקתי.
פתאום הבחנתי שיש לי רק רגל אחת! לא יכולתי להסתכל, צרחתי,
בכיתי. נתנו לי זריקת הרדמה. התעוררתי שוב, ולא יכולתי להאמין
למה שאני רואה: רק רגל אחת!! לא יכול להיות.. רק אחת... זה
נראה כמו סיוט מתמשך, לא ידעתי שהסיוט שלי רק התחיל...
שאלתי: "איפה הוא?"
אף אחד לא ענה לי.
אמרו לי שהייתי מחוסרת הכרה שבועיים.
בבוקר שאחרי הם סיפרו לי - הוא נהרג!
והחברה' מאחורה? - אחת נהרגה - החברה הכי טובה שלי, חבר שלה
פצוע קשה, עדין בטיפול נמרץ.
והשלישי יישאר צמח לעד.
לא האמנתי למה ששמעתי.
לא הפסקתי לבכות - עד שנרדמתי.
כשהתעוררתי שוב - בכיתי עוד בלי להפסיק, הרופאים נתנו לי כדורי
הרגעה.
רציתי לראות את מי שנשאר מאותה הנסיעה.
את השלישי שיישאר צמח לעד, ראיתי ביום ראשון. ניסיתי להעיר
אותו. צעקתי לו שיתעורר, שיקום. צעקתי לו: "קום, קום כבר
תתעורר אתה לא יכול להמשיך לישון ככה!" אבל הוא היה נראה כאילו
הוא ישן. הרופאים אמרו שהוא לא יתעורר יותר. לא יכולתי להישאר
שם, ברחתי עם כסא הגלגלים שבו ישבתי.
ביום שלישי ביקשתי לראות את החבר שלה שיצא בינתיים מטיפול
נמרץ. כשנכנסתי לחדר שלו לא זיהיתי אותו בהתחלה, פניו היו
שרופות. היו עליו המון תחבושות וכרתו לו יד אחת.
דיברנו, בכינו, התחבקנו...
אנחנו במחלקות שונות אבל מדברים כל יום.
עברו חמישה שבועות סידרת הניתוחים שעברתי היו כל כך קשים, לא
האמנתי שאני אצא מהם בסוף.
ואז נכנסתי לחודשים של פיזיותרפיה.

לא דיברתי הרבה, רוב הזמן שקעתי במחשבות על אותה נסיעה, על
אותו לילה, על אותו אור מסנוור, על הגשם השוטף שהיה, על
המוזיקה והרעש מאחור.
כל הזמן חשבתי על זה שאני רוצה להחזיר את הגלגל לאחור והעובדה
שאני לא יכולה לעשות את זה שיגעה אותי.
כל הזמן חשבתי למה הוא היה חייב להיהרג למה הוא ולא אני.
גם עליה חשבתי המון, על כל מה שהיה, על כל מה שעברנו ביחד, על
החיים שלי שפעם היו משהו אחר לגמרי, ועכשיו זה נראה רחוק אלפי
שנות אור מכאן. ואף פעם אני לא אחזור להיות מי שהייתי פעם.
שבריר שנייה אחד הרס הכול. ידעתי שלעולם אני לא אחזור להיות מי
שהייתי אותה נערה מאושרת שיש לה חבר שיש לה חברה הכי טובה,
ידידים שהיום הם - צמחים, הרוגים, ובבתי חולים בשיקום...

   ואם יש משהו שהבטחתי לעצמי מכל מה שקרה זה:
א. תמיד לחגור חגורה גם אם זו נסיעה של חמש דקות
ב. להילחם במגפת תאונות הדרכים בכל דרך אפשרית גם אם זה לכתוב
את הסיפור שלי בשביל שאתם הקוראים תדעו להיזהר ולזכור את
הסיפור שלי תמיד כשאתם נכנסים לאוטו ולפני שאתם מתניעים תחגרו
חגורה תעשו טובה לעצמכם ותעשו טובה אחת קטנה גם בשבילי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"סלוגן?! מי זה
סלוגן?!
תוכיח!"








גולדה שוקלת את
האפשרות להפוך
לאתאיסטית
שמאלנית מכחישת
שואה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/12/05 14:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פריסיליה בורדונובה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה