עוד יום... הדקות חולפות ביעף. הזמן עובר לאט, בשבילו שום דבר
לא השתנה מאז ושום דבר כבר לא ישתנה אף פעם... והנה היא שוב
באה... כל שנה אותו סיפור.והוא גדל... הוא גדל קצת יותר ועכשיו
הוא כבר הולך לבד...
אלן הפנה את מבטו לצד השני, הרחק מעיניה הבוכות.הוא ראה שהיום
לא הייתה היחידה אשר הגיע לזכור.
לצידה עמדה נערה, גם היא רוכנת מעל קבר אהובה, ומעליה, על
מצבתו שלו, הוא ישב, דמעותיו נפלו עליה אבל היא... בכלל לא שמה
לב."אני לא יכול ללכת... "הוא אמר, מביט בפניה הרכות."היא לא
משחררת אותי... אני לא יכול להמשיך... "אלן הנהן.
באותו לילה בא אליה.היא ישנה בשלווה במיטתה.תמונתו על השידה,
הנר מאיר את פניו הצוחקות.
אלן עצם את עינו.הנערה הישנה נרעדה, בחלומה היא נפלה, זאת לא
הייתה נפילה חדה, אך היא הרגישה עצמה נישאת באויר, נישאת בריק
הקר, עד שלבסוף הונחה על החוף.היא הביטה סביבה, אלן עמד מולה.
היא נבהלה ממנו."מי אתה? "אלן ישב על אבן גיר שחוקה, הגלים
ניפצו לרגליו, ריח הים עמד באויר.
"אלן... "קולו נישא ברוח הקרירה."זה מוכרח להיות חלום... "היא
לחשה."שמך? "דרש הזר יפה התואר."קט."היא לחשה... מלותיה נתקעות
בגרונה, כאב בילתי מוסבר בליבה. "הוא שלח אותך... "היא אמרה...
כמעט ולא מודעת למלותיה. אלן קפץ מהאבן ועמד מולה. "שחררי
אותו."הוא אמר בתקיפות."אני... אני זקוקה לו... הוא... הבטיח
לחזור."אלן תפס בידה, קט ניסתה לברוח אך אחיזתו הרכה הרגיעה
אותה."בואי... "היא הובלה לעבר הים, מתחתיה, האדמה החלה
להתבקע, כפיסות פאזל התפזר החוף ולעיניה ניגלה חלל שחור, רק
השתקפותם העירה את חשכת המקום. "אלן... "נישמע קול.קט הביטה
למטה, השתקפותם נעלמה, זיכרון עמום הופיעה לנגד עיניה. הורים
בוכים... אחות יקרה... אהובתי... היא שמעה. כפי שהופיעה
הזיכרון כך הוא נעלם, החוף חזר לקדמותו, אחיזתו של אלן
התרופפה. "כבר 3 שנים עברו... "הוא לחש."והם עדיין בוכים...
בכל טכס... בכל יום... ללא הפסקה... הדמעות מכאיבות לי... ''
''אני... "קט השתנקה. "אתם לא מבינים!! "הוא צרח בכאב
ובזעם."החיים שלנו נגמרו! לא שלכם! הכאב שלנו גדול יותר משתדעו
אי פעם! אתם כובלים אותנו לאדמה הזאת! לחלום הזה שנחזור! עזבו
אותנו! תנו לנו להמשיך! נגבו את הדמעות ותנו לנו לראות אתכם
מאושרים! "קט הסתובבה ממנו."אני רוצה לחזור! אני לא רוצה
לשמוע... הוא הבטיח לחזור... הוא הבטיח שזאת הפעם האחרונה שהוא
הולך... "קט הרגישה עצמה נמשכת אחורה, אלן כרך את ידיו סביבה
ולחש באוזנה."לעולם לא תתני לו מנוחה... מת מהחרב וסובל
בעינויים... אהובך כבול בכבלי האהבה... תני למלאך ללכת... תני
לו לפרוש כנפיו וחסותו עלייך... ותחיה."היא הסתובבה."אל תחשבי
על הרגעים הרעים... תחיה בזיכרון הטוב של הימים המאושרים אשר
ביליתם ביחד... ואני... "דמעות ירדו במורד לחיה הלבנות."אני
אקח את הדמעה... "הוא הושיט ידו וייבש את דמעותיה, מוטיר
קריסטל נוצץ בין אצבעותיו. "אקח את הימעה האחרונה שלך אליו...
להגן אליו בדרכו החדשה... להאיר את לילותיו... לתמיד לצידך...
"
איפשהו במרחקים מלאך לבן פרש כנפיו והמריא לשמיים... נערה ישנה
בשלווה, הנר כובה סופסוף ורק הזיכרון... הזיכרון הטוב בליבה...
ואני... אני נשארתי להגן על כל המלאכים... בגלל שכאשר אנו
הולכים לא נותר מי שיגן אלינו.