"פיגוע בשומרון: אבי רומנו מההתנחלות הר ברכה, ליד שכם, נפצע
אמש קשה בפיגוע ירי לעבר רכבו", קרן הטיחה בכעס את העיתון על
הכיסא שלידה ונשכה את ידה השניה שלא להתפרץ. הרמזור התחלף
לאדום והיא החלה לנסוע, בעיניה עמדו דמעות, זו הייתה תחושה כה
מתסכלת, כמעט חודש עבר מאז שהוחלט על הפסקת האש, כעשרה הרוגים
היו מאז אך מאחר ורובם היו מתנחלים נראה היה כאילו זה בסדר,
נראה כי לאף אחד אין פתרונות.
התחושות בלבה היו קשות, כאב, תסכול וזעם, חוסר ידיעה והעדר
פתרונות. כל אלו הטרידו אותה, לראשונה לא ידעה מה נכון לעשות,
לראשונה לא ידעה במה לתמוך, רק דבר אחד ידעה, היא רוצה לעזור.
היא נסעה לצבא ובראשה עברו הרהורים, הרגישה חסרת אונים ופגועה.
מעולם לא חשה כל כך מפוחדת, כל אוטובוס שעבר לידה גרם לה
להתכווץ בכיסא ולנסות להתרחק, כל סירנה של משטרה עוררה פחד
עצום בליבה, רק לא עוד פיגוע, רק לא עוד מטען. היא חיפשה דרך
לעזור, להתנדב במד"א או במשטרה, רק שתשתחרר כבר, רק שיהיה לה
זמן.
קרן הגבירה את הרדיו, אחד מחברי הכנסת של מר"צ הסביר שלב כל
העם דואב על ההרוגים ופצועים, אך המתנחלים יכולים פשוט לבחור
לא לגור שם ולא רק שהם נהרגים אלא הם גם מסכנים את עתיד יחסי
ישראל עם מדינות ערב. קרן התחלחלה, היא הייתה שמאלנית פעילה
בעבר אבל לא יכלה לסבול את המצב שנוצר עם התחדשות האינתיפאדה,
היא פקפקה בכוונותיו של ערפאת וכמעט שהפסיקה לקוות לשלום. יותר
מכל לא סבלה את התל אביבים שהמשיכו לחייך כל עוד ההרוגים  היו
מתנחלים ולא "ישראלים", היא כעסה על אלה שסברו כי מגיע להם
בגלל שבחרו להיות שם.
קרן לא הייתה בעד רעיון ההתנחלות, חלקן היו פסולות מיסודן
ולגבי השאר עלו שאלות של רמת הסיכון, סיבת ההתיישבות וכמות
ההתיישבות. חלק מההתנחלויות היוו עובדות מוגמרות בשטח, חלקן
היוו מכשול בדרך להגנת האזרחים, אבל כולם פרט לכמה היאחזויות
היו תחת תוקף חוקי, דמוקרטי. קרן לא יכלה לסבול את הפקרת
האזרחים המחפירה, כל אותם ההרוגים האחרונים היו היום בחיים לו
רכביהם היו ממוגנים, לו לבשו שכפ"צים, לו רק היה כסף למגן אותם
עד שתתקבל החלטה לכאן או לכאן...
לפני כשבוע נערכה פגישה בין סגנית שר הביטחון לבין כמה נציגות
מארגון "הרבה אמהות", קרן שירתה בלשכת סגנית השר וקיבלה אישור
להשתתף בפגישה, הן סיקרנו אותה מאוד. קרן יצאה מהפגישה נפעמת,
היא הוקסמה מהנשים הללו, הן הדהימו אותה בכנות חששותיהן,
בפשטות רגשותיהן. היכולת שלהן להבחין איך החברה תופסת אותן,
כאמהות אשר בוחרות לסכן את ילדיהן, היכולת לראות איך הקהילה
שאליה הן משתייכות מתייחסת אליהן, כחריגות מכיוון שאינן
משקיעות את מרצן בהנחלת האידיאולוגיה אלא מתמקדות במאבק קיומי
נקודתי, כל אלה נחרטו עמוק בלבה.
הן לא רצו הסכמה לאומית לישיבתן בשטחים, הן לא רצו לשכנע, הן
רק רצו לחיות בשקט ובבטחה, הן רק רצו לדעת שילדיהם נוסעים
ברכבים ממוגנים, הן רק רצו להיות מוגנות כל עוד הן יושבות שם
בכוח החלטה דמוקרטית. כשיצאה מהפגישה החל להתגבש בראשה לראשונה
הרעיון, היא שיחקה איתו ולאט לאט ראתה בדמיונה כיצד יפעל
הארגון אותו תקים. היא ידעה שמצאה דרך לעזור, הגתה רעיון
שיאפשר לה לסייע לאנשים, לשפר ולו במעט את ביטחונם האישי וכל
זה תוך נקיטת עמדה ניטרלית, אי נקיטת עמדה. קרן לא ידעה לגבש
דעה באותה תקופה, לראשונה בחייה הרגישה שניסיונה והשכלתה לא
מספקים כדי לקבל החלטה אודות הדרך בה יש לפעול, לראשונה הרגישה
כי אולי אין פתרון ברור אבל ידעה שהיא מצאה שביל צר לעבור בו,
שביל שיאפשר לה לסייע תוך כדי אי גיבוש דעה.
קרן החליטה להקים גוף שקורא להזדהות, גוף שיפנה לתושבי הקו
הירוק, לאנשי השמאל, לכל אלו שדואגים בצורה כפייתית כמעט
לשמירת זכויות הפלשתינים. היא רצתה לקרוא להם להתייחס קצת
לקשיים של בני עמנו. קרן האמינה כי כל עוד ממשלת ישראל לא
קיבלה החלטה לפנות את ההתנחלויות, כל עוד המתיישבים יושבים שם
מכוח החוק והדמוקרטיה מגיע להם לחיות בבטחה, מגיע להם להיות
ככל שאר אזרחי ישראל. קרן החליטה להקים עמותה שתעסוק בהגברת
האחדות בין המחנות, ביצירת תחושת שותפות ללא קשר לדעות
הפוליטיות, בהתמודדות עם הבעיות הקונקרטיות של אותם המתיישבים
ובאיסוף תרומות למטרה זו. כספים שכל מטרתם תהיה מיגון מספר רב
ככל האפשר של רכבים, הצלת מספר מקסימלי של חיים...
הימים חלפו, עולם כמנהגו נהג, האו"ם הראה לעולם כולו איך לא
לשמור על אובייקטיביות ואיך מסייעים לחיזבאללה, עוד מתנחלים
נהרגו, רימונים הושלכו לילה לילה על מוצבי צה"ל וקרן השתחררה
מהצבא. זה היה הזמן להפיך חיים באותו רעיון, זו הייתה העת
להתמסר ליכולת לסייע. קרן החלה בהקמת הפרוייקט שלה, היא נפגשה
עם עו"ד שוהם, מכר שלה עוד מימי התיכון, היא גיבשה קבוצת
תומכים שהסכימו להיות חלק מהעמותה, היא נפגשה עם מספר אנשי
עסקים עד שעלה בידה לשכנע חלק מהם להיות ערבים לעמותה. קרן
הפעילה את כל קשריה,  התחננה לקיום הפגישות, ארגנה פגישות
אקראיות במסדרונות עם אישים שסירבו לפגוש אותה והתגברה על כל
מכשול בדרך.
קרן החלה לגבש את העמותה, היא החלה בטיפול בבירוקרטיה ובסחבת,
המתינה שעות אצל רשם העמותות ועשתה דברים רק בהנחייתו המפורשת
של עו"ד שוהם. היא יצרה קשר עם ארגונים העוסקים בנושא, גופים
שאוספים כסף ובחרה תחומים בהם החליטה למקד את מאמציה בכדי
להשיג תוצאות ריאליות. העמותה הוקמה. קרן החלה בגיוס תרומות
אינטנסיבי, היא רצה ממקום למקום, ממשרד למשרד, מפגישה עם איש
עסקים מנופח אחד למשנהו. היא כתבה לעיתונים והופיעה בטלוויזיה.
קרן גייסה חברים ושלחה אותם להתרים ברחובות, היא מינתה את יוני
כדובר לעמותה, עיסוקו היה לגבש כמה שיותר פניות לתקשורת
והסכומים שהתרימו החלו לעלות הרבה מעל המצופה.
קרן הרגישה טוב מתמיד, מעולם לא חשה סיפוק עצום כל כך, למרות
הקשיים היומיומיים, למרות המכשולים בדרך היא חשה מימוש עצמי,
ראתה כיצד הקימה מפעל שלם יש מאין וידעה שחלומותיה אודות מיצוי
יכולותיה אינם בגדר דמיונות עוד.
כחודשיים לאחר הקמת העמותה החלו פעיליה המרכזיים לגבש דרכי
פעילות להמשך, קרן מונתה כיו"ר העמותה, מונו נשיא ומזכיר.
הוחלט על אפיקי ההשקעה של הכספים, הוחלט להשקיע את מירב הכספים
במיגון מיניבוסים אשר ישמשו כרכבי איסוף מהישובים המבודדים
בתדירות גבוהה מספיק כדי לאפשר למתיישבים לחיות אורח חיים תקין
גם באמצעות שימוש בתחבורה ציבורית, המיניבוסים יאספו את
הנוסעים לנקודות מרכזיות מהם ישנה תחבורה ציבורית ממוגנת
בתדירות גבוהה יותר. חברי העמותה ראו בכך מטרה ראשונה במעלה
ומצילת חיים, ברגע שתהיה אפשרות לנהל חיים נורמליים בעזרת
תחבורה ציבורית פחות אנשים ייסעו ברכבים פרטיים לא ממוגנים...
המטרה השניה הייתה רכישת שכפ"צים קרמים, את שאר הכספים הוחלט
להשקיע בקניית שכפ"צים שיחולקו בין נקודות ההתיישבות השונות
בהתאם לרמת הסיכון ולאמצעי הביטחון שננקטו באזור המדובר.
בישובים מסוימים כבר הוקמו מחסני שכפ"צים בכניסה ליישובים בהם
יכלו לקבל התושבים שכפ"צים בהשאלה לפני יציאתם לדרך. המטרה
הייתה להקים כמה שיותר מחסני חלוקה כגון אלו, שכל תושב אשר
נבצר ממנו להסתייע בתחבורה הציבורית ונגזר עליו לנסוע ברכב לא
ממוגן יוכל לפחות להגן על גופו.
קרן הפכה לאישיות מוכרת, בכל תדרי הרדיו ראינו אותה, כל ערוצי
הטלוויזיה סיקרו את פעילות העמותה. התום שהקרינה פעילות העמותה
שבתה את הקהל, היותם חסרי פניות, התעסקותם בהצלת חיים ללא
התעסקות בפוליטיקה יצרו מעגל רחב מאוד של תומכים. חלקים רחבים
מאוד של העם נרתמו למשימה, מימין ומשמאל נשמעו קריאות תמיכה -
הם עשו את זה...
עברה שנה מאז שהשתחררה, קרן ישבה באוטו בדרכה לאחת הפגישות של
הנהלת העמותה, הם עשו כברת דרך מאז. קרן נזכרה איך היה אז
הרעיון ניצוץ קטן של אכפתיות, רעיון שדומה היה שישכח עם חלוף
הזמן, אחד מרצף ניסיונות נואשים של ילדה אופטימית להציל את
העולם. היא לא הצליחה להבין מה היה שונה הפעם, מה גרם לה
להוציא לפועל דווקא רעיון זה. היא נאנחה ברווחה, היא השיגה כל
מה שרצתה, היא עזרה, שינתה והצילה חיים.
הייתה המולה בחדר הישיבות, הישיבה עמדה להתחיל וקרן עוד לא
הגיעה, לא התאים לה לאחר, תמיד הייתה מגיעה לישיבות חדורת רוח
קרב כשעה לפני תחילת הישיבה ומתחילה בחוסר סבלנות האופייני לה
לעלות רעיונות חדשים ולהמציא דרכים ליישמם. רבע שעה חלפה, יוני
הדובר ניסה לטלפן לפלאפון של קרן, היא לא ענתה. הם המתינו. הם
המתינו עוד כעשר דקות, לפתע נכנס השומר של הבניין בסערה, הוא
התנשף ובין נשימה לנשימה צעק "פיגוע, אוטובוס התפוצץ... שני
בלוקים מכאן, האוטו של קרן, הרוגים..."
הם שמעו את הסירנות, אבל התרגלו לכך, הם שמעו את הפיצוץ אבל
חשבו שזה עוד פיצוץ מבוקר של חפץ חשוד, הם לא האמינו. ברדיו
גמר להתנגן השיר "תשמור על העולם, ילד" וקולה של הקריינית
נשמע: "ארבעה הרוגים בפיגוע שאירע לפני כמחצית השעה בצומת
הרחובות הירקון ופרישמן בת"א, אחת מהרוגות הפיגוע היא קרן שמיר
בת 22,  יו"ר עמותת "הזדהות", שעסקה באיסוף כספים למיגון תושבי
יש"ע..."