הלכתי עם אמא לאכול גלידה.
זאטוט בן שבע בסה"כ,
מה יותר כיף מאשר גלידה ספונטנית באמצע אוגוסט.
בכלל ליוויתי אותה לבנק,
ורק אח"כ, אחרי שהיא הפקידה מלבנים מנייר
ניצלתי את חיוכה והצעתי:
-"גלידה?"
-"גלידה!"
אז הלכנו לגלידריה הקרובה בעיר.

על קצות האצבעות נעמדתי לבדוק את הטעמים.
מהעבר השני של הדוכן עמדו שלושה מוכרי גלידה,
הגבוה שבינהם התפנה אלינו.

חשוב מאוד לציין שרגע ההתפנות הזה של המוכר ללקוח, הוא כ"כ
משמעותי לכל חווית הגלידה.
המוכר שעליו נפלת, הוא זה שיקבע את גודל הכדור שתקבל בסופו של
דבר. בליבי קיוויתי שכגודל המוכר, גודל הכדור.

-"מה בשבילכם?" שאל מוכר הגלידה.
איזו סמכות.
עם הכובע על הראש, והשרביט הכסוף ביד.
הוא בעל העוצמה,
בכוחו להחליט מה זה כדור -
מה קוטרו?
מימדיו
טעמו...
כ"כ הרבה תלוי בו
אין ספק:
הכדור בידיים שלו.

-"מה זה הלבן שם עם החתיכות?"
-"רום צימוקים."
אמר מוכר הגלידה.
-"איכס!
לא..לא.."
עיני הפעורות כמעט הזילו ריר על שמשת דוכן הקירור, בניסיון
לאתר את הטעם המושלם
-"טוב אז שוקולד !
...ומסטיק!"
השלמתי בקול.
-"שני כדורים?"
-"כן."
אמרה אמא
-"ופל?"
שניהם הפנו מבטם אלי
-"ופל!"

ואז מגיע הרגע הקובע,
השרביט מונף לעבר המקרר,
קודם למיכל גלידת המסטיק הורודה:
גירוד ראשון
גירוד שני
(פליז עוד אחד!!)
גירוד שלישי-
כדור!
ידי כבר מושטת באוויר לקבלת הגביע המהפנט.

ועכשיו לכדור השני.
השרביט חג בהיסוס מעל מיכלי הגלידה,
בגישוש אחר מיכל גלידת השוקולד החומה.
איתור!
נחיתה!
גירוד1
גירוד2
גירוד3
גירוד4
כדור!
בחיוך גדול הושיט לידי הקטנות את התוצר הסופי,
חיוך איכפתי כזה,אישי, מלטף...
חיוך של מוכר הגלידה הגדול מכולם.

אמא שילמה.
יצאנו מהגלידריה
עיניי החומות הגדולות
שהתרכזו מהופנטות בחגיגת הגלידה
נראו כמו שני כדורים גדולים, גדולים, של גלידת שוקולד.
הר של גלידה , שני כדורים מהלב, שהסתירו חצי מהפרצוף הקטן
שלי.
טעם הגלידה שנזלה על לחיי... מממ... ללא ספק הטעם המתוק בחיי.

אחרי שבועיים חזרנו שוב,
הפעם בתכלית
היה לנו ברור שאנחנו באים לאכול גלידה
אצל מוכר הגלידה,
מוכר הגלידה שלי.

הריטואל הזה נמשך גם בשבוע שאחריו, ובשבוע שאחרי השבוע שאחריו,
וכך, מבלי שהרגשנו זה הפך ממש למנהג שבועי: אני, אמא ומוכר
הגלידה שלי,
שאף פעם לא איכזב בקביעת קוטר הכדורים,
ותמיד העמיס בחום, כמויות של גלידה צוננת.  
"שני כדורים מכל הלב"
היה אומר באופן קבוע מחויך, מושיט בידו הגדולה והמחבקת גביע
גדוש.

יום ראשון אחד שוב התלוויתי עם אמא לבנק,
אמא היתה קצת מצוברחת,
הבנתי מהויכוחים שלה עם הפקידה, שהמלבנים שלה חזרו,
לי זה דווקא נשמע טוב שהם חזרו אליה...
כמה שיותר מלבנים, יותר גלידה!
....
"אמא..."
אמרתי בקול רך וילדותי
"בא לי גלידה"
אמא הסתכלה אלי במבט שברירי, שלא הכרתי,
לא ציפיתי לתשובה חיובית.
אמא באמת לא נתנה תשובה חיובית,
היא לא נתנה תשובה בכלל,
אבל החלה הולכת לכיוון הנגדי לבית שלנו,
לכיוון הגלידריה.

השתרכתי אחריה עד לגלידריה. משב רוח קר הציף אותנו בכניסה.
כנראה עוד לא התרגלו שם לסתיו המשתלט, והמשיכו בהפעלת מיזוג
חזק, שכ"כ הולם גלידריות.

כשהגענו עמדו מאחורי הדלפק שלוש מוכרות גלידה.
מוכרות.
בנות.
שלושתן היו פנויות לנפק לנו גלידה.
-"איפה מוכר הגלידה שלי?"
שאלתי
-"מי, עמית?"
ציחקקה מוכרת מחוצ'קנת כמו רום צימוקים.
-"לא יודע...
זה עם הכדורים הגדולים."
שוב היא ציחקקה.
-"עמית כבר לא עובד כאן יותר,
הוא התגייס, חמוד..."

לא קנינו גלידה.
וכשיצאנו פתאום הכל נראה חשוך יותר,
כאילו היינו שם המון זמן...
או אולי זה היה סתם שעון החורף...
עננים אפורים כיסו את גלידת הלימון הגדולה בשמיים,
או שפשוט העיניים שלי בחרו לצבוע את העולם באפור.

אחרי שנה, כבר הייתי בכיתה ג'
ידעתי כבר לקרוא ממש לא רע
ואמא אפילו הרשתה לי לעשות סיבוב עם חברים לעיר, לבד!
אז לקחתי כמה שקלים מצלוחית העודף שעל השולחן בסלון, ויצאנו
לעיר הגדולה!
בדרך לעיר עברנו במכולת הפינתית של מרים, לקנות מסטיקים עגולים
בצבעים.
בכניסה עמד המתקן של העיתונים,
נעמדתי מולו והתחלתי קורא כותרות בסיפוק גדול שאני כבר ילד
גדול -
קונה את המסטיקים שלו לבד, מתעניין במה שקורה במדינה...

תמונה של ראש הממשלה בפה פעור, היתה במרכז העיתון.
מעליו תמונה קטנה יותר וכותרת גדולה:
..
...
....
העיניים שלו
העיניים הטובות של רב"ט עמית
חייכו אלי מעבר לעיתון כאילו שוב רק דוכן הגלידה מפריד ביננו
מוכר הגלידה שלי!!!
"..פי..גוע.. ירי..בח..ח..ברון...
חייל צה"ל נהרג"
ליבי נמס...
שלפתי את העיתון מהמתקן, ופתחתי באימה
כותרת גדולה התנוססה מעל גבי העמוד השני -
"2 כדורים בלב"
טעם הדמעות שזלגו על לחיי היו ללא ספק הטעם המר בחיי.