שוב עשית לי את זה,
כמו פעמים רבות בעבר,
מבט אחד שלך, והכל נגמר.
כל האדישות שניסיתי לבנות בשבועות האחרונים,
הכל נמוג ונשכח לנוכח החיוך שלך, המדהים.
אתה חרא, אני יודעת.
עם זה אני כבר משלימה.
אבל למה כל בפעם שאני רואה אותך,
דופק לי הלב ועוצרת לי הנשימה?
שנאתי אותך על כמה שפגעת,
תיעבתי אותך על זה שלא איכפת לך.
אבל אני מתגעגעת לזה נגעת,
ליטפת, על זה שאהבת.
אולי אתה שקרן זבל,
והזהירו אותי מפניך כבר מזמן.
אבל אתה בראש שלי, במחשבות כל הזמן.
אני מפחדת ממך,
ממה שאתה מסוגל לגרום לי להרגיש ולחוות,
אתה גרמת לי להנות ולכאוב באותו זמן, גרמת לי להיות.
אתה לא בריא בשבילי,
לא מסוגלת להתמודד עוד עם האכזבה,
איתך מרגישה כל כך קטנה ולא חשובה.
אני לא אפסיק לקוות כנראה.
ואסלח לך אם תגיד מילה אחת טובה.
אולי אני לא חזקה מספיק,
אבל יש אחרים שיקראו לזה אהבה.