כשאישטיין המציא את תורת היחסות הוא בטח לא חשב על זה.
השעון המשיך להתקדם בקצב מטורף לכיוון השעה תשע בבוקר. ארבע
השעות שבהן כמעט ישנתי לא עומדות להספיק לי לעבודה, היום לא
עומד להגיע לחמש בערב, זה פשוט לא הולך לקרות.
הייתי חייבת עוד זמן. כבר קמתי והלכתי בעבר, משאירה מאחורה
אותך, אחר כל פעם, לוקחת איתי לב מרוסק, מיליון מחשבות, פותחת
תהליך חדש של התמודדות בלתי אפשרית עם הזמן.
הדטרמיניזם הושם בספק על ידי תיאורית הקוונטים וכך התברר שלא
הכל ודאי. ייתכן שאתה האחד ממיליון שלא יעבור לי עם הזמן,
שיוכיח שוב שהסטטיסטיקה חזקה מן הודאות.
פרידה בזמנים. יש לי עשר דקות לצמצם נזקים ואתה שותק. אני כבר
נורא מאחרת לעבודה והזמן טס כאילו הושב על רכבת דוהרת. אני
מנשקת את הנקודה שאני הכי אוהבת בגוף שלך, בצד, מתחת לבית
השחי, חופנת אותה בידיי, מלטפת, מרגישה.
כבר תשע וחצי. לפני חצי שעה הייתי אמורה להיות בעבודה, אבל
במקום, אני כאן אתך, מהמרת על העתיד, מקבלת החלטות שלעולם לא
אהיה שלמה איתן. מבקשת ממך ללכת ולא לחזור.
בדרך החוצה כשהיד שלי עוד אוחזת בדלת אני מדמיינת שאני במימד
אחר ושם, אני מסתובבת ורצה אליך, מתנפלת עלייך באין סוף
נשיקות, לוחשת שלא התכוונתי. במקום, אני שומעת את הדלת נטרקת
אחרי ואני כבר עומדת בחוץ. כשאני יורדת במדרגות אני עדיין שם
אתך, נוזלת מדמעות ואתה מנגב לי אותן עם השפתיים.
תוך שאני מתוודעת אל הרחוב הסואן הפרוץ של תל אביב האינטימיות
שלנו בחדר המחשבות שלי הולכת וגוברת. אנחנו מתהפכים ועכשיו אתה
מעלי, חופר במזרון שתי ידיים כדי לעטוף היטב את מותני, מביט בי
בשתי עיניים ענקיות. הפלאפון מצלצל ואני יודעת שזה ודאי לא
אתה. מנהלת המשמרת מזרזת אותי, לך תסביר לה שהזמן יחסי.
אני נכנסת בסערה למסעדה תוך שאתה מכניס יד חמה מתחת לחולצה
שלי, מסמר את עורי. אתה מסיר ממני את המבט ושולח אותו למטה,
מרטיב לי את הבטן בנשיקות. שניה לפני שאתה מכניס יד בוטחת בין
ירכיי אני אוספת את עצמי וניגשת לאחד השולחנות.
ארוחת בוקר ישראלית? איך תרצה את הביצה שלך אדוני?