שעון חול ואני בפנים, עטוף זכוכית מבריקה, נוצצת.
החול מכסה את גופי שומר עלי שלא יראו את גופי הכחוש המאוס.
החול עובר דרך צוואר דק, דבר המעיד שהזמן הקצר שנשאר מפשיט
אותי לאט.
בניגוד לשעון רגיל, שמתקתק שניות, דקות ושעות, לשעון החול יש
רעש של לחישה קבועה. כמו של נחש ארסי שנמצא בקרבתך ואינך יודע
היכן הוא או מתי יתקוף.
         החול עובר ונגמר דרך הצוואר הדק של שעון החול את זה
אני יודע, אבל לא יודע כמה זמן נשאר בדיוק.
כשממלאים בקבוק גם אם לא נביט בו מתמלא ורק נאזין לרחשים מסביב
נדע מתי הבקבוק מלא ע"י שמיעה של הבקבוק מתמלא. אם נרצה, נוכל
לעצור את מילוי הבקבוק לפני שהבקבוק "מקיא". מה שלא כן בשעון
חול. משום מה אין שום רחש "המסגיר" את שעון החול שמתמלא...
ואולי מתרוקן?
         מדהים שיורד מפלס החול ובמקביל עולה מפלס האוויר
ובכל זאת נהיה חנוק. חנוק מרגע לרגע חם יותר...
אני מרגיש כמו דג שנולד באקווריום ומעולם לא ראה את האוקיאנוס.

כל עולמו זה האקווריום ובו יש סדק שעלול להתבקע בכל רגע.
המים נודפים ממנו לאט הזמן קצוב. הוא לא שם לב לזה ויתחיל לשים
לב רק כשיגמר לו המים וירגיש את קרירות האוויר בקשקשים שעל
גבו. אז יתעורר ויחפש דרכים לשינוי המצב אך ללא הועיל.
כן אני בהחלט מרגיש את קרירות האוויר על הקשקשים שלי.
         שעון חול עם גימור מעץ משובח שמרוקן אותי ונותן לאחר
שנמצא תחתי. את פניו אני לא רואה, אבל אני משער שהוא מחייך. יש
לו את מה שלי אין... זמן!
כל תפילה שלי להישאר עוד רגע, לחיות עוד רגע, נתקלת בתפילה שלו
נגד הרגע הזה ואף מעבר לכך הוא מתפלל להקדים את הרגע שלי כדי
שיוקדם הרגע שלו.
כל מי שנמצא בחדר הזה, נמצא מתחתי בשעון החול איני יודע מי אתם
בדיוק אני יכול רק לשער למי יש אינטרס להיות מתחתי בשעון החול
מחכה ומתפלל שייגמר כבר הרגע שלי.
         כולכם מביטים בי בוחנים מה אעשה ברגעיי האחרונים אבל
אין בינינו קשר מלבד המבט. אתם לא שומעים אותי לא נוגעים בי רק
מביטים בציפייה. כמו חתן יום הולדת שצריך להיכנס הביתה ששם
מחכים לו כולם בחושך כדי לצעוק "הפתעה". גם סבלנות זו פוקעת
מתי שהוא.
         אני מצמיד ידיים ופנים אל הזכוכית מבפנים כדי לראות
את הנוכחים בחדר מקווה שתוציאו אותי משם מהר לפני שיגמר החול
לפני שיעלם הכל... אך הצמדת הידיים והפנים  רק יוצרים אדים
שמעלימים לי את הפנים. וכך שוב נמחקת דמותי בעינכם ונשאר רק
"מר שקי כסף".
         הסוף קרב. אני כבר ממש מרגיש את השאיבה בכפות
הרגליים, פנימה למטה... חזק. אני מתנגד, אבל אין במה להיאחז.
אני שורט את זכוכית שעון החול אבל רק מבפנים. הרעש לא נשמע
בדיוק כמו רעש האנשים שמתחתי ששורטים את זכוכית שעון החול
מבפנים אך למטרה ההפוכה משלי. הם לא יכולים עוד לחכות ופניהם
הופכים לפרצוף חמוץ של מאמן כדורגל שהפסיד משחק שהיה אמור לנצח
בקלות ובמיוחד עם כל שחקני החיזוק שהביא מחו"ל בכסף רב.
         מתחילה המערבולת בשעון החול כמו בשאיבה של הטיפות
האחרונות באמבטיה שהייתה פעם מלאה. הכל מסתובב ומתערבב מחשבות
עם מציאות מדינת ישראל וחו"ל, משפחה עם סטוצים, עבודה עם
תענוגות... הכל מתערבב ונמשך למטה לכיוון חור הניקוז שלי, שהוא
פתח הגשם שלכם, מי שלמטה ובאופן אוטומטי מושך אותי איתו.
         לשעון חול יש תכונה מיוחדת והיא שמי שנמצא מתחתך
ברגע נתון, יכול להיות בעוד רגע בדיוק מעליך. הרגע הזה מגיע
כשהופכים את שעון החול. זהו רגע מעבר שבו כולם מביטים בך גוסס
מנגבים דמעה ביד אחת ובשנייה מרימים כוסית וויסקי לחיים...
לחיים של כולם חוץ משלי.
        שעון החול שעל מיטתי בבית החולים כולם מסביב ואני לא
מצליח להתעורר מוזר שאת רגעי האחרונים אעביר בשינה. (האמת שזה
את ימי האחרונים אבל מי סופר).
כל כך רציתי מכם כל מי שבחדר הזה לשוחח אמרתי בקול שרק המחשבה
שלי שומעת יש לנו הרבה מה להשלים המשכתי.
אבל אין בינינו קשר חוץ ממבט ארוך ללא מצמוצים. אתם לא שומעים
אותי לא נוגעים בי. אני כל כך רוצה לחבק ואתכם לבקש סליחה אבל
לא יכול לזוז.
         אני דועך, הזמן אוזל, החול נגמר. נשאר רק שבבים של
אבק.
בבקשה צאו! אני צורח בלי ששפתי זזות בכלל רק המוניטור שמעלי
משתולל בקונצרט צווחני כמו שלפני חדשות של כל שעה עגולה
ברדיו.
אל תראו אותי כשאני נגמר המשכתי לצרוח בשקט אל תביטו בי הופך
לחול ועובר דרך הצוואר הדק של שעון החול...
ואפילו לא הספקתי לעצום עיניים...