בחיים שלי לא ראיתי ילדה שמחה עצובה כל כך עד שראיתיה לראשונה
מחייכת. היה לה בחיוך מן עצב כזה עמוק ומושרש. עצב שנדמה היה
כי גדל וצמח עם השנים. עצב שנולד לו במעמקי הלב, זרם דרך
הורידים, עלה לקנה הנשימה ומשם עבר בדיוק ממוקד לעיניים. והיו
לה עיניים שכאלה, גדולות, חומות ויפות. כאלה היכולות לכשף אותך
בן רגע ולהופך לשלהן, לשלה. לרוב עמדתי שם מביט מהצד, נזהר שלא
לפגוש את עיניה הגדולות וניסתי להבין איך בילדה כל כך צעירה
ויפה קיים כבר עצב כזה גדול . עצב שמצליח בערמומיות של גנב
להתנחל לו בחיוכה, להתבלט על פני האושר ולהציף את עיניה
בתעתועי דמיון . רציתי ללטף אותה ולהגיד לה שזה בסדר שאני מבין
ובאמת קיוויתי להבין. רציתי למחוק את העצב מחיוכה ולהשאירו
בודד וגלמוד, הרחק ממנה והרחק ממני. אני זוכר כי עמדתי שם מולה
מנסה לספר לה על מחוזות האושר הסובבים פרדסים וכרמים, ואדום
וצהוב של שקיעה, וריח של ים והיא הביטה בי כמעט רוצה להאמין,
כמעט מאמינה בי, אני חושב שאפילו ראיתי חיוך.
אבל העצב היה חזק, הוא נלחם ונאבק, הופיע ונעלם, בא במפתיע
לביקור חולין ושב לביקור רשמי. בערב לפני שהייתה הולכת לישון
הייתי מישיר מבטי אליה כאשר הייתה כבר חשופה מכל שיגיונות
היום. וכך יכול הייתי לראות את נפשה במערומיה, ללא מסכות
האתמול, חשופה ממגני ההווה. אך גם הוא היה שם במעמקי אישוניה,
מתנחל, מחכה ומקשיב שתקרא לו. כמו חייל המתייצב בזמן ועומד דום
לפניה.
רק לעיתים רחוקות של ממש, בימים של לילה קריר וחשוך הוא היה
משאיר אותנו לבד ולו רק לרגע .או אז היה הופך הליל והיה ליום
ואני הייתי מתחמם בקרני השמש הטובה היוצאת ממנה ומאמין כי הגיע
האביב.
כשהייתי קטן לימדו אותי שתמיד אחרי האביב מגיע הקיץ, אבל נדמה
היה שהקיץ לא שש לבוא השנה. אולי הוא התקנא לפתע בחורף והחליט
להפוך את עורו. אולי היה אלו הגשמים שהחליטו כי פקעה סבלנותם
וכי הם נחבאו מספיק. יום אחד כאשר הלכתי ברחובות העיר כששמים
אפורים מעלי וטיפות גשם גדולות ועבות פוגעות בי ולבי כבר היה
עייף וגופי היה רטוב הבנתי כי היא חייכה שוב. כך בעודי עומד
רטוב במרכז הרחוב קיוויתי כי אותן קרני שמש שיוצאות מחיוכה
יפציעו גם הפעם ויטיבו עמי. ינגבו את הטיפות מעורי, יחממו את
פני ויצבעו את השמים בצבעי הקשת. אך הקשת לא הופיעה
בשמים,והגשם רק הלך וגבר והפך לסופה של ממש. לפתע הופיעה דמעה
בעיני וירדה לה לאורך פני בדגדוג מקומם שכזה כאילו באה להגיד
אני רוצה שתצחק עכשיו. ואף שבתחילה חשבתי שמדובר בעוד טיפה
מהגשם שנפלה על פני, מייד הצטרפה אליה חברתה הדמעה כמו להבהיר
לי כי הגשם שמרטיב את עורי כעת יורד מתוך עייני. כשייבשו
הדמעות וכששכחה הסופה, הבטתי סביב והעולם נראה לי אפור אף
יותר מתמיד, ניסתי להיזכר שוב בכחול של הים,בירוק של
העשב,במדבר החום ולא הצלחתי. לא הצלחתי לראות,לא הצלחתי להריח,
לא הצלחתי לנשום. וכך בעודי מנסה להשיב לריאותיי מעט מהאוויר
להן ביקשו הבנתי כי הוא בא לביקור. אותו העצב שפעם היה רק
בחזקתה החליט לבוא ולהתארח גם אצלי.לפתע הרגשתי כי הוא נמצא
בריאותי, מנסה לחלוק עמי את מעט האוויר שעוד נותר בי. כאילו
הוא ממשיך ונישא על גלי האוויר מעלה מעלה ופולש לתוך פניי.
עכשיו הוא כבר נמצא בזווית פי, אתם יודעים,חיוך שמח עצוב כזה.
בחיים שלי לא ראיתי ילדה שמחה עצובה כל כך. |
