הידיים שלו שהיו עלייך. את עדיין מרגישה אותם. מרגישה את המגע
הרעב, והחמדן שלו. מרגישה מטונפת.

הוא רק נגע בך בכל מקום, ואת בטיפשותך ובמבוכתך לא הצלחת להגיד
לא. לא היה לך נעים לסרב לו. לא אמרת לא מספיק חזק כשהיד ירדה
נמוך מדי במורד הגב. לא צעקת עליו כשהיד עלתה גבוה במעלה הירך.
היד הזו שניסתה גם לטפס לכיוון החזה שלך. רק המשכת להזיז את
הידיים שלו ולקוות שהוא יבין שהוא לא רצוי.
הוא לא הבין.
ככה את, חושבת שאת כבר בוגרת, ועצמאית. הולכת לישון אצל אדם
שהיא לא הכירה מספיק. רק מדיבורים באינטרנט ובטלפון. בטוחה
שהוא עושה לה טובה, שהוא נותן לה לישון אצלו. צריך לתכנן דברים
מראש, ילדה קטנה שלי. אי אפשר סתם להחליט שנוסעים לתל אביב
למפגש פורום, בלי לחשוב על דרך חזרה הביתה. אי אפשר לסמוך על
אנשים שפגשת שם, שישמרו עלייך.
טמבלית, היית צריכה לחשוב שהוא ינסה לזיין אותך. אבל את, הילדה
התמימה מהקיבוץ היית בטוחה שבגלל שהוא נשמע נחמד, ובוגר
באינטרנט, ומבטיח לך שהוא לא ינסה איתך שום דבר, הוא באמת
כזה.

המזל היחיד שלך זה שאמרת לו "לא" ברור כשהוא עלה עלייך. לפחות
על הטיפה האחרונה של הכבוד העצמי הרמוס שלך לא ויתרת. אפילו
שהוא ניסה שוב ושוב. לא נתת לו לקרוע אותך פיזית.
המשכת לשתוק. רק רצית ללכת לישון. היית עייפה. לא היה לך כוח
להתנגד יותר מדי.
אבל לא יכולת. לא יכולת להירדם. דאגת שהוא יבוא וימשיך לגעת בך
בלילה. חיכית שהוא יירדם. כל הזמן המשכת לשמור על עצמך
ולדאוג.

בכית מבפנים. ידעת שזה לא נכון ושאת מתנהגת כמו זונה. אבל כבר
נכנסת למעגל המטורף הזה, שאי אפשר לצאת ממנו. לא ברחת משם. לא
הלכת לישון במקום אחר. נשארת שם כמו ילדה טובה.

טיפשה, את ראית איך הוא התנהג. נמרח על כמה מהבנות. אפילו כמה
אנשים הזהירו אותך מפניו. אבל את, כמו עיוורת וחירשת, התעלמת
מכולם. היית בטוחה שאת יודעת יותר טוב. החלטת שבגלל שזו הפעם
הראשונה שלך שאת יוצאת ככה, לבד, בספונטניות, עם אנשים שאת
מכירה רק מהאינטרנט, אין סיכוי שמשהו רע יקרה דווקא לך. מי
ירצה להרע לך, ילדה קטנה?

הוא חילל לך את הגוף. הניח ידיים בתובענות ובפולשניות עלייך.
אפילו שאמרת לא, הוא לא הפסיק. ואם הוא הפסיק, אחרי רגע הוא
חזר והתקרב ונגע.
זונה קטנה. זה לא אשמתו שהוא ניסה לאנוס אותך. הוא אמר לך את
זה. את התגרית בו. פיתית אותו. זאת את שלא בסדר. את הרעה פה.


הוא לקח לך את המגע הראשון - המקודש לאהבה. ילדה קטנה וחמודה
שלי. אחת כזאת שעוד לא ניסתה כלום. עוד לא הייתה עם אף אחד. זה
לא שאת לא אוהבת, פשוט לא אוהבים אותך בחזרה. המגע הראשון לא
חוזר על עצמו. הוא אמור לבוא מהאהבה ותשוקה שלך. הוא לא אמור
להגיע עם פחד וחוסר אונים.  

ילדה, לא צריך להאמין לכל מה שאומרים לך, במיוחד אם זה
באינטרנט.
את מתנהגת כאילו לא היו מספיק מקרי אונס, אלימות, ורצח בפגישות
שיצאו מהאינטרנט. הוא הבטיח לך שהוא יהיה ילד טוב בלילה (ואז
כשהזכרת לו את זה, כשהוא שוב ניסה לעלות עלייך, הוא התחמק כמו
תינוק ואמר שעכשיו כבר לא לילה אלא כבר בוקר). הוא גם אמר לך
שהוא לא מפתה ילדות קטנות ממנו (סיפרת לו גם את זה, כמעט בבכי,
אבל אז הוא החליט שאת כבר לא ממש ילדה קטנה)

יום אחרי, הוא התקשר אלייך, אחרי שיום שלם את בוכה. בעיקר
מבפנים. יום שלם את מרגישה רעה. מזוהמת מהמגע הזה - האסור והלא
רצוי.
הוא אמר שהוא מצטער ושזה לא היה צריך לקרות שהוא היה מסטול ממך
ונסחף עם הרגע. שהוא לא עצר לחשוב על וזה שהוא מצטער. הוא גם
אמר שהוא יודע שאת יכולה להתלונן על תקיפה מינית, ושהוא מתחרט
שהכל קרה.
תגיד לי, לא יכולת לחשוב על זה לפני שעלית עליי?

עוד יום אחד חלף, והוא שוב התקשר. דיבר בעצבות. אמר שהוא כל כך
מצטער. שעכשיו הוא בדיכאון נוראי, הוא לא יוצא מהחדר ולא רוצה
לפגוש אף אחד. ואת לא מבינה מה הוא רוצה - שתרחמי עליו? שתאמרי
לו "אבל אתה בסדר, אתה לא צריך לכעוס על עצמך". הוא גם אמר,
שאם לא הייתה לו משפחה, הוא היה מסגיר את עצמו למשטרה, או
מתאבד. ועכשיו את באמת לא יודעת אם לרחם עליו או לא.

עכשיו עברו כמה ימים ואת ממשיכה לגרד בפצעים. למרות שכולם
אומרים לך לנתק איתו קשר. לא לדבר איתו יותר, את לא מסוגלת. את
ממשיכה לענות לו שהוא מתקשר. מדברת איתו.
ילדה טובה שלי. את לא מסתגרת ובוכה לך לבד. שיתפת חברים,
מחנכת, פסיכולוג. אבל כלום לא יצא לך מזה. עכשיו את רק דואגת
יותר. דיברו איתך במילים גבוהות. תסמונות פוסט טראומטיות. ואת
בכלל לא מבינה. מבולבלת. לא יודעת מה קורה.

תבכי יפה שלי. אולי זה מה שישכיח ממך את המקרה. תבכי לי.

(נכתב בין ה-29.8.05 - יום אחרי המקרה ל-6.9.05)