כשהתקרבנו ללאס ווגאס
ותמוררי הדרך החלו לדווח את המרחק
החולשה אחזה בי שנית
סוג של חולשה
שמביא את הגבות קרוב מעל האף
היכן שכל תשוקה כואבת
ולא משנה איזה תנוחה תבחר
תרגיש לא נוח
מצחי החליט לו אז להתפוצץ
והמילים שפי ניסה להגות
יצאו כנהימה מקוטעת של דינוזאור

ראיתי שאין כל ברירה אחרת
לחזור לאוטובוס לאיטי
מתקדם בתוך מרק סמיך
ממולא בחלומות של חוסר שינה
מתגלגל באיזושהי תת מהירות של המוח
גררתי עצמי לתוך מדף השינה העליון
ודקה לאחר מכן
היינו בווגאס

שמעתי קול קורא בשמי
וידעתי
אכן אנחנו שם
וידעתי את האמת, אני חייב לצאת ולרוקן את השלפוחית
משימה בלתי אפשרית
הסתכלתי אז על ראשי האנשים
מלמעלה, הם היו זזים שם למטה
כמעט קילומטר שלם תחתי
ופתאום, רגלי נפלו מהמדף
ונחתתי על הרצפה שפתאום הצטמקה לחצר קטנה

התחלתי לדדות החוצה
יכולתי להרגיש את האוויר הסמיך
מרושע, חם ויבש
כוחותי הרשו לי לצאת
לעמוד מאחורי משאית חונה, לבצע את חובתי
ולחזור חזרה
רק למצוא את ראשי שם, מחכה לי
התחלתי לשחות כנגד זרם האנשים
נהר גואש המתפרץ מהאוטובוס הירוק
אל ארצם של אורות הניאון

לבסוף, הצלחתי להכנס חזרה
וישבתי על הריפוד הפסיכודלי של מושב הנהג
רק לחשוב
הכיצד כל האנשים האחרים , החכימו
אולי מכוחו של אינסטינקט עתיק
למלא עצמם בבירה עתירת אלכוהול

נוכחות האושר כנראה החרידה ממרבצו
איזה אל מוניטרי עתיק
ושנסענו בשנית
בכדי לקצר טווחים, קרוב אל אורות הניאון
היכן שנשארתי מאחור
והשאר נעלמו לתוך המלתעות הפעורות
של העיר המעוורת

יכולתי להרגיש את הנוכחות, בכל מקום
כבדה, ממתינה, אורבת עם בצע
רשעות מתרפסת
לעיניינו היא נראתה פאסיבית, אפילו מזמינה
אך היא לא פלשה למוחי
כלומר
כל עוד לא בהיתי אל עיני הנאון המפתים

ישבתי באוטובוס, כל הדלתות נעולות מבפנים
החלונות גם
יכולתי להרגיש איזשהוא זרע שמחה בתוכי
איזה רגש בסיסי, קורא למוזיקה, מאסטרו!

ואז נזכרתי, וואלה! הני בקצות אצבעותי
נחה לה מערכת סטריאו
פאר הטכנולגיה המערבית
תשעה רמקולים מחוברים במקביל
ממתינים לכאל מאוותי הנסתרים
ולמלא אותי לא מאונס אך מרצון
באושר חיובי

אהה, שמחת הגיטרות מלאה את ראשי
זרמה מבין אוזני, מכל איבר של גופי העייף
אנרגיה התפשטה בגופי, חוזק מרחף מעל ראשי
ואני נע, אני שר, אני מוסיקה בעצמי

כוח
יש לי כוח
בדיוק מספיק לעוד הליכה, גופי דורש תשומת לב
כאילו עכשיו הוא חזק מספיק
לנטרל את הפסולת המורעלת
אני חייב לזוז
היעד
בניין נאון שחור
אני מדדה אליו
הרחובות נראים ריקים
האם אני היצור החי היחיד כאן?
ואם לא,
מי יודע כמה מאיתנו מבקרים עיר זו בו זמנית?

בשרותים, אני מוצא עיתון
בעמוד הראשי, המשלחת הרובוטית למאדים נכשלה
כי המהנדסים האמריקאים שכחו להמיר
אינצ'ים לסנטימטרים,
התגלית רק מחזקת את מה ששערתי כל העת

אני חוזר חזרה
אני יכול להרגיש את העיר
עדיין לא מודעת אליי
אך אישהו כן מודעת אליי
כמין חיידק זר ששוחה בזרמי הדם
וכשהתקדמתי חזרה
היא החלה לנוע מהר יותר
או שאני נעתי לאט יותר

ואז מוחי פקע
זה היה קו שנע במעלה המפל
כנגד מרק פטריות מעופש
וכשהגעתי לאוטובוס
נשמתי לרווחה
הוא עדיין היה שם
ירוק ומאובק, כפי שהיה ב40 השנים האחרונות
עומד בדד, מחזיק את המוצב כנגד העיר

נכנסתי בחופזה לתוכו
בהנף יד הרמתי את מתגי הסטריאו
תשעה רמקולים קפצו בתזזית חשמלית
אנרגיה נטענת מאטום לאטום
ממתכת לעץ
חבלי קסם עוטפים אותנו

כמה מתאים, חשבתי, שאני יושב ברכב זה
רכב מחוץ לזמן, ומקשיב למוסיקה מחוץ לזמן
מעשור אחד, שניים, שלושה
ולד זפלין מרעידים את השמשות
הקצב מנוענע את הקירות
וגופי נשכב לרווחה
אך לרגע קט

אני פותח את כל החלונות
את כל הדלתות
ונותן למוסיקה לזרום החוצה
לאותה הגיטרה של ג'ימי פייג'
חודרת אל תוך העיר
ולקולות פינק פלויד המוסיקה ממשיכה לצעוד
גלי הקול
כובשים מטר אחר מטר
דוחפים את העיר אחורה, למטה, חזרה לגודלה הטבעי
פלסטיק, נאון ולבנים
מגודדים יחדיו בערמות ברזל
ללא חיים
נמנעים מאותה נקודה במרקם זמן-חלל
היכן שאני הייתי
וכל שאני יכול לעשות
הוא לצאת החוצה
ואחרי , מבול התופים והבאסים
ואותו אוטובוס ירוק, שנולד אי שם בשנות החמישים
עדיין נוסע לאחר סיום שנות התשעים

ואני תוהה לפעמים,
אם יוכלו למצוא אותי
יושן על בטני
וגבי החשוף
ומחברת המילים
פתוחה בעמוד הזה.