צעקות ברקע נשמעות, טריקת דלת, היא נכנסת פנימה, פונה לארון,
הפעם נמאס לה, היא לוקחת תיק, מכניסה אליו את המכנסיים
השחורות, את החולצה הירוקה, את הג'ינס החדש שרק אתמול קנתה,
היא הכול מקפלת, כמובן - כי ככה יש יותר מקום, לפחות ככה לימדו
אותה, יש יותר מקום והכול מסודר. הצעקות ברקע ממשיכות ואפילו
מתחזקות, שוב היא עשתה טעות, שוב היא זאת שאשמה, והאישה שנקראת
אמא שלה לא חוסכת במילים, לא מרחמת על מיתרי הקול שלה ועל
האוזניים של אלה ששומעים. עכשיו הנערה מכניסה לתיק חולצה שחורה
ודמעה מתחילה לזלוג לה על הלחי, חולצה ארוכה ללילה ועוד דמעה
זולגת, מכנס לבן היא מכניסה לתיק, היא כבר לא מקפלת, נמאס לה
מהסדר שכל הזמן חינכו אותה לו וצעקו עליה כי היא לא שמרה עליו,
היא רק רוצה להכניס הכול לתיק ולהסתלק משם. הצעקות לא נגמרות,
בנוסף לצעקות שעד עכשיו היא שמעה נוסף קול גברי, אבא שלה. היא
מכירה את המצב הזה, עוד חצי שעה רק הכול ירגע, לפחות עד שדבר
נוסף ירגיז אותם.
היא סיימה להכין את התיק, היא מרימה מבט, מסתכלת פעם אחרונה
בחדר שהיה שלה, 16 שנה זה היה הבית שלה והיא החזיקה מעמד, היא
הייתה צריכה רק עוד שנתיים, אבל לא היה לה כוח לזה, לא הייתה
לה יכולת נפשית, או עכשיו לברוח מהבית או עכשיו לברוח מהחיים.
היא קמה לאט ממקומה, זזה לכיוון המיטה, מרימה בעדינות את הבובה
של הדובי שנמצאת על המיטה, נזכרת ביום שבו היא קיבלה אותו
במתנה, לא מאמא ואבא, מחברה, הדמעות עכשיו זולגות בלי הפסקה,
קשה לה לראות דרכן, היא מלטפת באהבה את הבובה ומחזירה אותה
למקומה, עד עכשיו היא ישנה איתה במיטה שלה בבית שלה, היא שמרה
עליה מכל דבר שיכול היה להזיק לה בלילה, עכשיו היא לא יודעת
איפה היא תישן, והיא לא לוקחת אותה כדי שתגן עליה.
היא מתרחקת מהמיטה לכיוון הדלת, היא מעיפה מבט אחרון על החדר
שלה, שבתוכו היא התחבאה כל השנים האלו, מכבה את האור, סוגרת את
הדלת ומנגבת את הדמעות שעד עכשיו לא הפסיקו לרדת.
קולות הצעקות והריבים כבר נרגעו, היא שומעת שבמטבח יש מישהו
ער, היא לא מתכוונת שמישהו יראה אותה, היא מחכה כחמש דקות עד
שהקולות נדמו, הבית כולו היה שקט בשקט של הלילה, היא פותחת את
הדלת החוצה ויוצאת לעולם, שנראה מבטיח יותר מהבית אותו היא
כרגע עזבה.