מדוע משוררים מתים? אתה שואל ומשיב כי בגלל רגישות יתר.
- הלא כולם רגישים?
בגלל רגישות לזולת? לעולם?
- רוב רובם נרקיסיסטים ומוחצנים ובני זונות עד להבחיל.

אני חושב כי זה בגלל כוח ההאנשה המופעל מצדם על העולם
בטוטאליות חסרת מעצורים. כל אבן זועקת. כל ענף מזמר. כל ציפור
כקול שדי. כמובן. גם בגלל שימוש חורג במטען של מטאפורות וכלי
דם מכווצים מהולים בעודף ניקוטין בריכוזים גבוהים של אלכוהול
וקפאין.
אך במיוחד משום הפעלה מופרזת של כוח מדמה על כל מה שעדיין זז,
נושם, חי ובועט.

משוררים מתים בגלל חולשה. חולשת הגוף המתאווה למגע כעבד לאדונו
החולף על פניו ואינו רואה אלא עוד חפץ בין פסלים ניאו-קלאסיים
המפוזרים בגינת הבית. הם נופלים כמו זבובים נגועים מבשר
פיגולים שבחצר האחורית. הם מתים בגלל חוסר כישרונם לחיים. הם
מחוסלים באופן ממוקד בגלל טעות בזיהוי העולם וחוסר הסתגלות
לסביבה הלא-משתנה.

משוררים מתים בגלל אהבה נכזבת לעצמם.

הם מתים בגלל הפשרת הקרחונים. ומשום שציידי הדובים בגרינלנד
הולכים על קרח דק מדי ומועדים ויורים. אישית אני מכיר משורר
שמת מבושה על שמשוררים אינם מתים בסתר אלא מתים לראווה,
שלושה-ארבעה מהם אפילו בשנה האחרונה. "היה כתוב בעיתונים. לא
סתם." ממש. מתו בכותרות עברית עילגת בין מוסף הספורט למוסף
תרבות פנאי הצהובונים. גם הצהובונבונים המקומיים הקדישו עמוד
הנצחה או שניים.

ואולי הם, המשוררים, מתים כי השפה מתה ועמה השירה. ואולי, לא
היו הדברים מעולם.
אני בכל אופן לא מכיר משוררים חיים ממש. למרות שידעתי משוררת
או שתיים שהפשיטה מילותיי תוך שהשילה חרוזיה מעל עצמה.