באותה שעת בוקר מוקדמת הרחוב עדיין היה שקט ומרוקן למדיי.
תנועת האנשים הייתה דלילה. מלבד לממהרים לתפילה כמעט ולא נראה
איש. מדי פעם הופיעה מולי רצה בנעלי ספורט ורודות או כחולות
ובמכנסיי טייץ בוהקים. פה ושם הגיח רץ במכנסון קצרצר וצמוד דיו
להבליט את  אחוריו או את "חבילתו" שבחזית. כן. גם חלפו על פניי
משמרות בוקר של כלבים בדרכם להטיל שתן ראשון ולזרוע צואתם
ולפזר ריחם למרחקים ארוכים. העורבים רשרשו בשקיות הניילון
שבערימות זבל המסעדות שמסביב. וצמד התוכים הירוקים צווח תוך
כדי מעופו בין צמרות העצים.  
  "כן... כן. אני רואה. לא רק שמבינה. כבר אמרתי לך: לא רק
ששומעת אלא גם רואה אותך. את גבך. ואפילו מריחה אותך. ובכל
זאת..." שמעתי קול מאחוריי.
  לא הבנתי מה בדיוק רוצה ממני הבחורה. הסטתי פניי מעט ולאט
ימינה, טורח שלא תבחין בתנועתי הזעירה, על מנת להציץ בצדודיתה.

   "לא ברור לי. מדוע אתה כועס כל-כך". גם לי לא היה ברור,
האם היא מתחילה אתי ומנסה לפתוח בצורה שכזאת בשיחה? ובכלל, היא
רק נערה. גבוהה צנומה ועטופה במעילה הארוך.
   "לא מבינה מדוע אתה משוטט לבד. החיים מה זה יפים. יכולים
היו להיות לצדי. אבל אתה כהרגלך, מעדיף להיות לפנים, מאחור. רק
לא להיות כמובן מאליו לצדי."
   החלטתי להתעלם ממנה. לא משום שטף דיבורה הבוטח. המעיד על
ביטחון עצמי מופרז. אם כי לא מוגזם מדיי ביחס לבנות גילה. אלא
בשל ביישנותי. דווקא מצאה חן בעיניי. גזרתה הדקיקה - נערית
וגבוהה רפרפה ועוד איך בין ריסיי. ודקרה כמו מחטיו של עץ אורן
בזווית עיני הימנית שלא הרפתה לרגע מצלליתה. כנף מעילה החושף
לסרוגין את שסע שמלתה הוסיף נופך של מסתורין לתנועות רגליה
הארוכות. תוך כך הגברתי אחיזתי והידקתי את רצועות הכלבים.
משכתי שמאלה, על מנת לפנות את דרכה קדימה ולאפשר לה לעקוף
אותנו על פני המדרכה הלא-רחבה במיוחד.
   " אנל'א מבינה אותך. קשה לי. שאתה מתעלם. ומפנה עורף
לצרכים ולדחפים הבסיסיים של כל בן-אדם". אמרה תוך שהטעמת המלים
השתנתה וקולה התרכך קמעה. "האדם הוא יצור חברתי!!!" שוב השתנה
טון דיבורה וקולה גבר, "אבל, אתה בשלך. במצב בסיסי של חוסר
קומוניקציה וחוסר קליטה..."
   בשלב זה התחלתי לאבד את סבלנותי. מאמציי להתעלם ולהתאפק
מלהגיב נבלעו ברעש המכאני ומחריש האזניים של מנוע משאית הזבל
ובקרקוש ה"צפרדעים" הנשפכות אל לועה הפעור ונבלעות בבטנה. צחנת
הזבל ומיצי קיבתה של המשאית הטוחנת ומטפטפת ונוזלת אל אספלט
הכביש והמדרכה אילצוני לעבור אל המדרכה שממול. 'ברוך שפטרני'
התחלתי למלמל לעצמי.

"אני לא מאמינה שאתה מעדיף  לעשות את החג לבד... טוב! טוב! לא
לבד. אני מתקנת: בחברתם של הולכי על ארבע..."  נשמע קולה ברור
כנביחה חדה מדיי מאחורי גבי.  'ארור. ברוך. מי שיפטרני'
הסתבכתי במלמלמת מחרוזת תפילת קללותיי .
   בשלב זה כבר ממש איבדתי את סבלנותי. לא רק שלא עקפה. אלא
התעקשה להטיח דבריה הבוטים בעורפו של זר גמור ומוחלט וערוף מצב
רוח כמו זה שלי הבוקר למשל וכדוגמא של חוסר נחת ובכלל חוסר -
למרות קורת הרוח שנשפה בכל זאת ונשבה מתוך התעניינותה העיקשת
ובלתי נדלית בה ליוותה את פטרול הבוקר שלי. התכוונתי לאלפה.
חלילה, לא לטעת בה בינה. אלא מעט נימוסין. ללמדה פיסה של דרך
ארץ, כדי שתניח לי ותלך לה לדרכה... משהו. טיפה. שתבין כי לא
כך. לא ככה מעבירים את הזמן או את דעתו של מישהו. לא כך משבשים
בדידותו של אדם.
   חרף ביישנותי הסבתי את ראשי באחת. הנערה נרתעה לאחור
בבהלה. כפי שתכננתי והבטחתי לעצמי, הבטתי היישר אל תוך עיניה.
צבען הועצם בקרני שמש הבוקר, שהאצילו גוון של אבן חן ירוקה
נוצצת בסבך פרא שחור צמחיית שיערה.
  לא שתכננתי את דברי התוכחה שלי. לו גם תכננתי קרוב לוודאי
שהייתי שוכח מילותיי. לרגע איבדתי כל סימן וזכר לשפה ולשפת
המדרכה השבורה. לא בגלל הפחד שתקפה. לא משום מראה פניה אשר
הדהימו בחד-פעמיותם. אלא שלתדהמתי גיליתי כי פיה ואוזנה
מחוברים כמו בצינורית לדיבורית של הנייד המבצבץ ורוד-אפור בין
אצבעות ידה.
   "מה? מה קרה? למה נעצרת? מה אתה רוצה ממני?" ספק שאלה. ספק
זעקה, תוך שאבני החן שבעיניה איבדו באחת מהברק. אני עצמי
שותקתי. חשתי רפיון בברכיי וברעד קל, שתיים-שלוש בסולם הפרטי
הקורס בשלביו עליי, ומטלטל את שוקיי.
  "סליחה. אני מצטער." השבתי משחלפו להם גלי ההלם הראשוני
ונהדפו פנימה אל בן צלעותיי. "חשבתי שאת הולכת מאחוריי בהנאה
צרופה ומקניטה אותי ואת הכלבים. לרגע, לא  תיארתי לי שאת
בפלאפון. מפטפטפת עצמך לדעת. מדברת עם מישהו אחר. בכלל."