היה היה ילד שקראו לו שמוליק.
שמוליק גר בבית קטן עם הוריו, אחיו ועם הכלבה סנדי.
הוא היה ילד די רגיל ,בן טוב ואח סביר. הוא אהב לשמוע מוסיקה,
לקרוא ולצייר. שמוליק היה תלמיד טוב וכמו כולם היה מכור
לטלויזיה.
אף אחד לא שם לב, אבל שמוליק היה קיפוד.  לא ראו את זה כי תמיד
הקפיד ללכת עם בגדים של בני אדם, לדבר ולהתנהג כמוהם.
עניין ההתחזות לא היה קשה לשמוליק בכלל, כי לקיפודים תכונות
דומות מאוד לאלו של בני האדם. גם הם אוהבים ושונאים ומתעצבנים
ושומעים "קווין". ההבדל הוא שקיפודים דוקרים.
כבר בשלב מוקדם בחייו הבין שמוליק שהקוצים שלו מהווים סכנה לו
ולסביבה בגלל היותם דוקרים. הוא לא אהב את קוציו, הם גרמו לו
להיות שונה. שמוליק ידע שאנשים סביבו יכעסו אם הוא ידקור אותם
, אפילו אם זה יהיה בטעות ואפילו אם הוא לא יכול להמנע מכך. כי
הוא קיפוד.
הם לא יבינו כי הם לא סבלניים.
בהדרגה החל שמוליק להפוך את קוציו. במקום שיפנו החוצה, הם
פונים פנימה. והסידור הזה מצויין כי אפילו אם נשאר לשמוליק
איזה קוץ שדוקר איזה מישהו, האיזה מישהו הזה בטוח שזה היה
יתוש. בטח לא שמוליק.  שמוליק למד ללכת בזהירות, לא לעשות
תנועות חדות מדי
וגם לא להתלהב, כי הפעולות הללו סיבכו את הקוצים ודקרו אותו
מבפנים. הוא חי עם העניין הזה 17 שנה וחשב שיתרגל, אבל כלום.
הוא התחיל הסתובב עם התחושה שהוא צריך להוציא את קוציו החוצה.
הוא האמין שהוא קיפוד ונברא בצלם, שהוא צריך לקרוע את בגדיו
ולהפוך את כיוון הקוצים. הוא לא שנא את קוציו יותר. שמוליק ידע
שאם יתקפד משפחתו תוכה בהלם.
הוא ידע שיהיה לו  קשה להתקבל אליה מחדש, יהיה לו קשה להשתלב
בחיים הכללים. הוא לא ידע עם הוא בנוי לחיות בשוליים, והכי
גרוע,
הוא לא ידע אם הוא מסוגל להפוך את קוציו בחזרה , לתקן את
העיוות ולחזור למקור.
שמוליק נשאר עם הדילמה שלו כבר שנים, ועדיין לא החליט. המצב
הזה , של אי ההחלטה - החליט בשבילו .הוא נשאר עם קוציו
המכונסים משתדל לנוע בזהירות כדי לא להפגע. שמוליק גדל והתקדם
וחי חיים רגילים ואפילו מוצלחים אם מסתכלים על זה . יש לו אישה
וילדים
ועבודה בהיי טק , אבל עמוק בליבו שמוליק יודע שהוא פחדן. הוא
מצטער שלא התעקש והוציא את קוציו שהיה צעיר , ובאותה נימה יודע
שלא היה לו אומץ לעשות זאת.            

                                                מוקדש לכל
השמוליקים.