יום חורפי ללא גשם, אבל קר, קר מאוד.
הוויסקי גבוה, למעלה בראש. אני שותה אותו נקי, זה משפיע מהר.
תל-אביב הישנה, אני יוצאת מהמועדון בדרך הביתה. נראה לי כאילו
מיליון ברנשים ניסו את מזלם, איתי, במועדון. לא יכולה להסתכל
עליהם, בכל אחד יש פגם, ככה נראה לי.
חושבת על הסוף, על סוף הערב, כיצד אני מגיעה הביתה ונשכבת על
המיטה הרכה, כאשר ראשי הלום שיכר, המנורה בחדר מסתובבת במעגלים
גדולים, מנורת הלילה הסגולה שלי משדרת צבעים פסיכודאליים לחדר.
חושבת על הצחוק, הצחוק שתופס אותי כשאני מתחילה להרגיש אותם
תופסים אותי, מדגדגים אותי, צחוק רם ומתגלגל.
טוב, פה הזמן להודות, הערב אכלתי, אכלתי אותו, אכלתי את הכדור,
אוסקר, ככה קוראים לו, קניתי אותו אתמול כדי לאכול אותו היום.
אני מרגישה אותו איתי בכל הגוף, כמו כדור טניס בגוף, פעם הוא
עולה לראש, ואחר כך יורד לרגליים, שוב חוזר לראש, ושוב
לרגליים.
הוא מכווץ לי את השרירים, מכווץ ומשחרר, מרגישה מעוותת, אולי
בגלל שלא התראינו המון זמן, הרגשה עילאית, הכל ורוד, הכל טוב,
אני עפה, מרחפת מעל כל בתי הבאוהאוס של תל-אביב האהובה, צופה
בכל הדמויות השנויות במחלוקת, נכנסת להם לתוך הבית תוך כדי
הרגשת ליטוף על כל גופי.
לא יכולתי לקום מהכסא, אבל הייתי חייבת. בסוף יצאתי, בדרכי
הביתה.
השער מתנופף ברוח, ימינה ושמאלה קדימה ואחורה, אני לא אוספת
אותו, אוהבת פזור, אוהבת את הצלפות השער על הפנים, יותר כואב,
יותר סקסי, מרגישה מוכנה.
אני מתנדנדת לבדי ברחוב, השעה שתיים וחצי לפנות בוקר, מדליקה
עוד סיגריה, קופסה שנייה בערב אחד, מביטה בחלונות הראווה,
בבובות הלבושות בכל המותגים הנחשבים, ומקנאת.
אולי עדיף להיות בובה, ללא מחשבות, ללא דאגות, ללא כל קשר
למציאות, להיות מנותקת באופן טוטאלי.
נכנסת לחצר הבית, בניין ישן בן שלוש קומות, באחד הרחובות
הצדדיים ליד גן החשמל, מביטה כדרכי בכל עלובי החיים, בחורינות
קוראים להם, זהותם אף פעם לא הייתה ברורה לי, בטח שלא במצבי
הנוכחי.
אומרת שלום לקים. בכמעט כל ערב אני רואה אותו/ה מסתובב/ת למטה
ומחכה בקוצר רוח לרכב המושיע, הרכב שייקח אותו/ה תמורת כמה
שקלים להמשך ההישרדות בחיים העלובים שלו/ה, חושבת לעצמי מתי זה
יקרה, מתי יקרה לו/ה הנורא מכל, חושבת ולא רוצה להגיע למסקנה,
פשוט אומרת שלום ועולה.
עולה תוך כדי אחיזה חזקה במעקה הישן, הוא נוטה להתפורר, כולו
חלודה, מגיעה בקושי לקומה הראשונה לדירה של משפחת פוירשטיין,
כמעט נכנסת, ואז מתפקחת מעט ונזכרת שאני גרה בכלל בקומה
השנייה, אוזרת כוחות אחרונים ומגיעה בקושי לקומה השנייה.
מחפשת את המפתח בתיק, תיק קטן וחמוד, מלא ב"דברים" של אישה,
מוציאה את המפתח ומחפשת את החור של המנעול, מחפשת ומוצאת, הדלת
ישנה כל-כך, שאת חריקות הצירים שומעים בכל חדר המדרגות.
אני נכנסת לדירה ואז שומעת את דלת הכניסה נטרקת, מישהו
בכניסה.
לא חשוב אומרת לעצמי, אולי זאת קים, סופרת בדיסקרטיות את מעט
המזומנים שקיבלה עבור שירותיה.
אני בדרכי לחדר, הדירה לא נעולה, נופלת על המיטה כאילו אין
מחר, מבחינתי באמת אין מחר.
שוכבת על הגב, בוהה בתקרה שמסתובבת במהירות שיא עד שאינני
מצליחה לעקוב אחריה, ברקע עברי לידר משמיע קולות של שיר בערוץ
24, בוהה וחושבת, למען האמת לא חושבת על כלום, אין לי על מה,
רק מרגישה רע, בחילה, וחושבת שבכל רגע הבניין יתמוטט מכיוון
שהוא נוטה הצידה.
ואז זה קרה, דלת הבית נפתחת, אחר כך נסגרת, וסיבוב המפתח נשמע
עד לחדר.
אני מתיישבת על המיטה, צמודה לקיר, הרגליים מקופלות והידיים
אוחזות בהן. נשמעים צעדים לכיוון החדר.
אני מרגישה את לבי דופק במהירות האור.
הוא עומד בפתח.
לבוש ג'ינס משופשף, וגופייה שחורה.
מי אתה? אני צועקת.
הוא לא עונה ומתקרב לעברי. אני נדחקת לכיוון הקיר, זעה קרירה
מכסה את פניי.
הוא נשכב על המיטה, מתקרב אלי לאט לאט, אני יותר ויותר נדחקת
לקיר.
זה קרה!!! הוא אוחז בי בחוזקה בשתי ידיי, מצמיד אותי אליו, אני
לא מרגישה את גופי, כולי קפואה, לא יכולה להזיז אף אחד
מאיבריי. הוא אוחז בי ומצמיד אותי אל גופו, שפתיו נוגעות
בשפתיי, הוא יותר ויותר מתלהט, מתחיל לנשק בחוזקה, לשונו כבר
עמוק בתוך פי, אינני יכולה לצעוק.
הוא קורע את חולצתי, הכפתורים נפרמים ונופלים אחד אחרי השני על
הרצפה. נשארתי עם חזייה. חזייה חצאית ונעליים.
תופס את החזייה ומסיר אותה מעלי, מצמיד אותי באכזריות אל גופו,
מתחיל ללקק את כל גופי, השדיים שלי כבר בתוך פניו, הוא גונח,
אני לא יודעת מה לעשות, ועל מה לחשוב.
מפשיט אותי, מוריד לי את החצאית, ואת התחתונים, הרגשת ניצחון
על פניו, אני עירומה על המיטה, והוא על הברכיים, בתנועה איטית
מסיר את גופייתו, ופותח את הרוכסן של הג'ינס עד שנשאר עירום
כביום היוולדו.
תופס אותי בעוצמה, מסובב על הבטן ונשכב מעלי, הוא חודר מאחור,
אני צועקת לשמיים, הוא לא מתייחס, רק גוהר מעלי ונאנח.
אני אוחזת בחוזקה בשמיכה, ומתחננת על נפשי.
הוא מרים אותי וזורק אותי בכוח על המיטה, אני שוכבת על הגב,
הוא שוב חודר אלי, לא רואה ולא שומע את הסביבה, לא מניד עפעף
בזמן ביצועיו.
אני זועקת וצועקת, אין מי שישמע, הוא בשלו, מסובב אותי ומרים
את אחוריי. אני על ארבע, הוא חודר בשלישית, על פניו הבעת רוע,
הוא מכה את אחוריי באכזריות, אני לא מגיבה, לא יכולה להגיב.
עוברות מספר שניות, הוא בא לקדמתי, מחדיר את איבר מינו אל פי,
ובזעקת שבר מציף אותי בזרם חם. הזרע נוזל עלי, עליו, ועל
המיטה.
פניי מרוחות מאיפור כבד, עיניי דומעות, אני מתנשפת כאילו הייתי
אחרי ריצת מרתון ארוכה, אני נשכבת בצד המיטה עירומה, הוא נשכב
לצידי.
מדליק בפיו סיגריה ומעביר אותה אלי, אני מחייכת תוך כדי שאיפה
ארוכה מהסיגריה, הוא מדליק אחת גם לעצמו, ומאפר במאפרה שנמצאת
על המיטה בין שנינו.
"אוי גדי", אני אומרת, "זה היה כל כך טוב, בפעם הבאה רופא
וחולה".
גדי שואף מהסיגריה, מחייך ומחבק אותי, "מה שתגידי אהובתי,
בשבילך עד קצה העולם".