מוקדש לד. האהוב שעזר עם רעיונות ולמשקיף שהראה שמהצד אפשר
לצפות בהרבה תובנות.
יוני 2005
האוטובוס עם החיילים עצר באמצע הדרך. שדרת האקליפטוסים ולידה
תעלת המים כבר נצבעו באור השמש הגוועת. גדי ודותן ירדו
מהאוטובוס לערבית. חלק מהחיילים נשארו לישון באוטובוס, עייפים
מאירועי היום, וחלק ירדו לעשן סיגריה או כדי לראות את השקיעה.
גדי ודותן התקרבו לשדרת האקליפטוסים והתחילו להתפלל, אחד לצד
השני. למרות היום החם, גדי עדיין הרגיש רענן מהמים ומהקאייקים,
נהנה להסתובב על אזרחי, בלי דרגות. מזווית העין, הוא הסתכל על
דותן, כשהוא נע בתנועות המוכרות כל-כך של התפילה. כרגיל, גדי
סיים מהר את תפילת השמונה-עשרה ופקח עיניים. הוא אהב לראות את
דותן מתפלל. קרני השמש האחרונות ליטפו את הצוואר של דותן,
מאירות את הרכות והעדינות שבו. כפות הידיים שלו היו חזקות
ומכווצות מתוך כוונה. גדי יכול היה לדמיין את החריצים עליהן
ואת החספוס שהוא כל-כך אהב לגעת ולהרגיש. ידיים חזקות. ''מה
היה קורה אם הייתי שולח ידיים ונוגע בהן עכשיו'' הוא צחק
מבפנים על המחשבה.
דותן סיים גם הוא את תפילת השמונה-עשרה ופקח את העיניים, מסתכל
על גדי בעיניים חכמות ונבונות. הוא חייך קצת במבוכה לכיוון גדי
והנהן לעברו בהכרת טובה. גדי החזיר לו חיוך רך וביחד, בתיאום,
הם התחילו בתפילה הבאה, כשהיום מאחריהם הסתיים והתחיל מחדש.
כשהערבית הסתיימה היה כבר חושך, שאר החיילים כבר חיכו בנימוס
באוטובוס. דותן שלח יד לכתף של גדי, לוחץ אותה בתנועה חברית
וקצת יותר. הוא פנה לגדי ''יאללה, הגיע הזמן לחזור הביתה.''
גדי הנהן לעברו בחיוך. בפנים גדי לא היה יכול שלא להיות קצת
עצוב ''טיול אחרון ביחד.'' עוד חודש דותן בבקו''ם. בכל זאת
הרגיש מלא תקווה. ''צודק.'' הם עלו לאוטובוס בדרך הארוכה חזרה.
האוטובוס הוריד אותם בצומת רעננה. הם אספו את כל התיקים, דותן
זורק הוראות אחרונות לחיילים, איך לקפל דברים בבסיס, מה לא
לשכוח לאפסן וכדומה. גדי תמיד הרגיש קצת נקיפה של פחד, אבל אף
אחד לא חשד, כולם היו רגילים שהם חברים טובים, דותן יישן אצלו
כרגיל ויחזור מחר לגוש. הם חצו את הכביש ותפסו אוטובוס הביתה.
כשהם הגיעו, גדי מצא את המפתחות לבית ופתח את הדלת. הדירה
הייתה חשוכה, ההורים עדיין לא הגיעו, וגם האחיות היו בחוגים.
דותן הסתכל לצדדים, הכתפיים שלו קצת מכווצות. גדי גם נשם עמוק.
זה גרם לו להרגיש לא בסדר להביא בחור הביתה, ועוד לדבר כזה.
הלב שלו החסיר פעימה כשהוא חשב מה יקרה אם ההורים יגלו. ''אין
ברירה.'' פשוט לא היה מקום אחר - והוא היה כל-כך צריך את זה.
הם התגנבו ביחד לחדר שלו ונעלו אחריהם את הדלת.
כמו בכל פעם שהיו לבד, לקח לדותן זמן עד שהוא הרגיש חופשי, הם
ישבו אחד לצד השני על המיטה. לאט, התחילו הליטופים, שהפכו
לחיבוקים ולנשיקות מהססות. היה רעש בדירה וגדי קפץ, גם דותן
קפא . ''אה, זה המקרר.'' הבין גדי. הם הסתכלו אחד על השני
והחלו לגחך. לאט, לאט, הכל התחיל לזרום.
שישי אחר צהריים, ז' באב.
כל הדרך מהבסיס, גדי חשב איך תעבור השבת הזאת. 'אני חייב, למען
שנינו' הוא עדיין העדיף להיות בכל מקום אחר בעולם. דרך החלונות
בהסעה הממוגנת הוא יכול לראות את המואסי, גדרות, מעבר להן קצת
בנייה בלתי חוקית, לא מכוערת מדי, אבל בכל זאת ממקור ערבי
מובהק, אף פעם אי אפשר לדעת אם ייפתח משם ירי או לא. מעבר
לבתים ומסביבם דקלים יפים, ארוכים ובעלי צמרת אצילה. פה ושם,
מעבר לכפות התמרים, יכולת לראות את הים הכחול, במרחק נגיעה,
אבל עדיין לא נגיש. גדי ירד מההסעה, כשהוא ראה את דותן הלב שלו
פעם בחוזקה, לא רק מהדברים הרגילים, אלא גם מפחד. דותן הלך עם
הכיפה הכתומה החדשה שלו וגם עם הצמיד הכתום על היד השזופה שלו.
דותן שלח יד ואחז חזק בכתף של גדי, שולח מבט שהעביר חום
וגעגועים. גדי החזיר את המחווה, והם הלכו לבית של דותן, עלו
מהר לחדר שלו וזרקו שם את הדברים של גדי. גדי התקלח בזריזות,
לבש את הבגדים היותר יפים שהביא, והם יצאו לבית הכנסת.
שבת .
שאר השבת עברה בציפייה דרוכה, גדי חכה כל הזמן להזדמנות לספר
לדותן, אבל בכל הזדמנות הם היו יחד עם עוד אנשים. בבית הכנסת,
בארוחת שישי, בחוץ עם שאר הצעירים ביישוב. רק שהם הלכו לישון
הייתה הזדמנות, ולא היה לו לב לספר. למחרת בבוקר, ההשכמה מוקדם
לבית הכנסת, החזרה, ארוחת הצהריים. בלי לשים לב, רוב השבת כבר
עברה.
אחרי התפילה וארוחת הצהריים, הם יצאו לטיול, מהורהרים שניהם.
במפתיע או שלא במפתיע, הרגליים שלהם נשאו אותם לכיוון החממות.
זה היה אחר הצהריים של שבת, החום הגדול כבר כמעט ונשבר, אבל
עדיין הלחות תלתה באוויר ואי אפשר היה לראות אף אחד בחוץ. דותן
וגדי חתכו בין השבילים והגינות המטופחות, אל כביש הטבעת של
היישוב ומשם לשער שהפריד בין המתחם של היישוב לחממות.
החממות השתרעו לפניהם בגוש ארוך, הם נכנסו למבנה של האריזה
והמשרדים, ופנו ימינה בשביל המוכר. בחממה הגדולה, המאווררים של
הקירות הסתובבו בנהמה עדינה וים של עלים ירוקים מרשרשים מילא
את החממה. השינוי במצב הרוח של דותן היה כמעט ויזואלי, המתח
כאילו יצא ממנו והחיוך התרחב. דותן עבר ביניהם, מחייך ומדי פעם
מעביר ליטוף עדין לצמח, כמו אב אוהב. הוא הסתובב שנייה אל גדי
והצביע בגאווה, ''גדלים יפה.'' הוא חזר לסקור את השתילים וגדי
הלך, חצי נגרר אחריו, משתדל להסתיר את החיוך. הוא נזכר בכל
ההרצאות שדותן העביר לו על השמות ודרכי הגידול השונות שהוא לא
יכול להתחמק מהן בעבר.
מרוב מחשבות הוא לא שם לב שדותן נעצר והתנגש בו קלות. דותן תפס
אותו בקלות בשתי הידיים, מחייך ''זהירות.'' הוא הסתכל על גדי
בעיניים, ''הכל בסדר?''
''כן, כן.'' גדי מלמל. דותן עמד מולו, מסתכל לתוך העיניים. הוא
סידר את הכיפה לשנייה, וכשהיד של דותן נשמטה, היא נגעה ברפרוף
ביד שלו, מלטפת אותה בצורה לא נראית. ''בוא'' דותן לחש בקול
קצת עבה שהעביר בו צמרמורת. גדי עקב אחריו, שטוף באשמה.
משם הם כבר הלכו בקו ישר. יצאו מהחממה הגדולה, מעבר קצר בחום
היוקד והם ניצבו מול חממה 6. הדלת הייתה פתוחה כדי סדק
מהפועלים שבאו בבוקר, והם השתחלו פנימה. מזג האוויר טרופי ולח
קידם את פניהם עם ניחוח עשיר של אדמה. כשהם נכנסו, זה הכה בו
מחדש. ים שלם של סחלבים, מימין ומשמאל, עד לאן שהעין יכולה
לראות. הסחלבים היו מסודרים בשורות בעדינות על שולחנות ההשקיה.
כל סחלב בהק ונראה כמו פרפר לבן ענקי שהתיישב על ענף דק.
משמאלו הוא שמע את דותן נושם עוד יותר עמוק. 'קודש הקודשים
שלו.' הוא חשב לעצמו.
הם הלכו בשקט עד קצה החממה, לביתן הכלים והסירו ממנו את המזרן
בזהירות ובשקט. הם נשאו את המזרן לפינה הרגילה, בקצה של השורה
האחרונה בחממה, צמוד לקירות המשופעים. שם אף אחד לא היה יכול
לראות אותם. ''בוא, שב.'' דותן התיישב בישיבה מזרחית על המזרון
וחלץ בבעיטה את הסנדלים שלו, הוא תפס את גדי ביד באחיזה חזקה
וניסה למשוך למטה. גדי התנגד לו בלי קושי, למרות שדותן הפעיל
את כל הכוח שלו. לשנייה העיניים שלהם הצטלבו באתגר ואז הם
חייכו. 'אני חייב לספר.' המחשבה העלימה את החיוך. גדי התיישב
בזווית, מפנה לדותן חלק מהגב. דותן שלח את היד שלו ותפס את גדי
בעורף באחיזה החזקה-עדינה שהוא כל-כך אהב. ''מה העניינים גד?''
הקול שלו היה רך ועדין. גדי הצטמרר והסיט את הראש. הוא שלח את
היד שלו וגישש עד שמצא את היד של דותן. הוא לחץ אותה ודותן לחץ
בחזרה. ''יש לי משהו לספר לך.'' הוא התחיל. הקול שלו היה קצת
צרוד ומהוסס, מחוסר שימוש, הוא בלע את הרוק. ''כן?'' דותן ישב
מולו ונמתח בציפייה. ''זוכר שאמרתי לך שאני בפלוגת העתודה
לפינוי.''
דותן הזעיף וכיווץ את הגבות שלו ''כן.'' גדי ידע מה הוא חושב
על זה. הם ערכו מספיק ויכוחים על זה בחודש האחרון.
''אז הפעילו אותנו.'' דותן נענע את הראש, כאילו לא שמע והרים
קצת את הקול. ''מה זאת אומרת?''
גדי בלע את הרוק והזדקף קצת, 'אין ברירה' הוא יצטרך לקבל את
זה. הוא פנה לדותן ''זאת אומרת שאני אצטרך לפנות יישובים
בסוף.'' דותן נרתע לאחור, ''אבל..לא היית אמור להיות שם.'' גדי
הרגיש את הטעם המר של המילים, ''כן, כמה שביקשתי, הם לא נתנו
לי ברירה.'' דותן החוויר. ''ואתה תהיה שם, נכון?''
''נכון.'' ''פקודה זו פקודה.'' הוא חזר עוד פעם בפנים. דותן
הזדקף לאט, תופס בשולחן ההשקיה. הסחלבים התנשאו מעליהם כמו
במין יער אפל. דותן הרים אחד מהסחלבים, לאט, בהה בו והטה אותו
בצורה מסוכנת למטה. ''הי, תיזהר.'' גדי שלח את היד ותפס אותו
בפרק היד, מחזיר את הסחלב למקום. דותן בהה בו בחוסר הבנה. ''מה
אכפת לך בכלל?'' הוא שאל בקול רווי בלעג. הוא נתן מבט לשעון
ואז הסתכל בחזרה אל גדי, הקול שלו קיבל נימה קרה. ''צריכים
להספיק לסעודה המפסקת, אני הולך.'' הוא יצא בצעד מהיר מהחממה
וגדי הלך מאחוריו, נותן לו את המרווח שלו.
הם הגיעו בחזרה לבית קצת לפני שש, בדיוק בזמן לסעודה המפסקת.
לפני הכניסה לבית, גדי ניסה לשלוח יד מנחמת לדותן, אבל דותן רק
החזיר לו מבט קר וניער את היד שלו מהאחיזה. הארוחה כבר כמעט
התחילה, כל המשפחה כבר ישבה והם נטלו ידיים ותפסו את המקום
שלהם בזריזות. המזגן עבד עם מפסק השבת ואי אפשר היה לנחש שבחוץ
כל-כך לח וחם. מצד שני, גם הרוח של הים לא הגיעה. הארוחה היה
טובה, שולחן מלא כל טוב, אבל לא היה לו תיאבון. דותן ישב לידו
בשקט מקפיא ואכל את האוכל בחוסר רצון. בסוף נשארו רק פירורים.
אביו של דותן אמר דבר תורה, ואז רכן קדימה בשולחן. ''השבת
עומדת בסימן ט' באב, חורבן הבית.'' העיניים שלו נצנצו מעצב.
הוא הרים שנייה את הידיים שלו לפניו, ''הבית השני נחרב בשל
שנאת חינם, בין בני ישראל.'' הוא הוסיף בצער רב,
''אם יפנו אותנו, נלך. ה' נתן, ה' לקח, יהי שמו מבורך.'' כל זה
היה יותר מדי לדותן, הוא נעץ מבט באביו ואח''כ בגדי. בקול טעון
הוא אמר. ''אתם יודעים שגדי הולך לפנות אותנו?'' כולם קפאו על
השולחן, לא נשמע ציוץ. בשקט שהשתרר, הרעש של המזגן היה מחריש.
גדי הרגיש את הדם דופק ברקותיו, הוא הזדקף בכיסא. אמא של דותן
ניגבה את הידיים שלה במפית. ''זה נכון, גדי?'' היא שאלה.
מלהיות אורח בשולחן השבת, במקום המשפחתי, הנינוח ביותר שרק
ניתן להעלות על הדעת, הוא הרגיש שהפך לזרע חורבן. האוויר
מהמזגן נשב על העורף שלו, מקפיא וצונן.
''כן,'' אמר גדי לאט, מרגיש את הלחיים שלו מאדימות. 'לעזאזל,
דותן, למה ככה. למה עכשיו'. הוא ניסה לגשש אחרי כוחות לענות
''כן, אני אהיה בפינוי. אני עדיין לא יודע איפה - ''
''אולי אפילו כאן, אם ירצה השם,'' אמר דותן והבוז שבקולו זעזע
את כולם. אמו העבירה מבטה במהירות בין בנה ובין גדי ולבסוף
הניחה את עיניה על האב, שישב מביט שותק בבנו. גדי יכול לראות
מסר ארוך עובר ביניהם בלי מילים.
''דותן,'' אביו פתח. ''כבר החלטנו שנצא מכאן כמו אנשים
מכובדים. וכמו שעליך לכבד את שולחן השבת - ''
''לעזאזל עם הכבוד שלכם!'' צעק דותן. הידיים שלו רעדו והוא
הזדקף במהירות מן השולחן, מביט סביבו בזעם. הוא קמץ את
האגרופים שלו. גדי עקב אחריו, לא מאמין. ''זו לא עוד שבת, זו
שבת אחרונה! אחרונה! איך אתם יכולים - '' קולו נשבר.
אימא של דותן נשמה עמוק ''כן, '' היא אמרה בשקט, ''כנראה שבת
אחרונה. ואני לא רוצה להעביר אותה כך.''
הייתה נימה של סופיות בקולה.
''אתה,'' אמר דותן, מתעלם ממנה, מביט היישר אליו.
הזמן עצר. גדי עמד קפוא, מרגיש את הרגע. המשפחה של דותן, עמדה
כולה, מלוכדת, מדהימה בשלוותה. הוא עמד בחוץ, כל-כך זר, שזה
כאב פיזית. מהצד השני, גם באותו חוץ מקפיא עמד דותן - דותן
האהוב, נסער ומזועזע, הוא יכול לזכור את טעם השפתיים שלו,
שרעדו עכשיו, הוא יכול לדמיין את הטעם המלוח של הדמעות שהוא
ראה כרגע עומדות בעיניו. הוא אף פעם לא ראה דמעות כאלו, של
זעם, לא כלפיו.
''בוגד,'' אמר דותן.
משם הכל המשיך כמו במעין סרט שקורה למישהו אחר. דותן עלה לחדר
שלו וטרק את הדלת. אביו מלמל דברי התנצלות ופנה להרגיע את
הילדים היותר צעירים. גדי עמד קפוא באמצע החדר, מסתכל על
הידיים שלו.
הוא הרגיש מישהו נוגע בו בעדינות ונרתע, זאת הייתה אימא של
דותן, הקול שלה היה רך, אבל מדוד ובטוח, ''לך, דבר איתו."
''אני? למה שהוא בכלל ירצה לשמוע אותי?'' הוא עדיין כאב את
הפגיעה.
''הוא יקשיב לך, אתם חשובים מדי אחד לשני.'' דותן הקשיב לה
כשדיברה, נדהם מהפיקחות והחריפות שלה. ''אם אני אביט בה עכשיו
בעיניים,'' חשב, ''היא פשוט תדע.'' הוא הביט במקום זאת בידיה,
וראה כמה הן פשוטות, וחלקות.
לה אין מה להסתיר, הוא חשב, אף אחד לא הכריח אותה אף פעם
להסתיר כלום.
הוא הנהן בתור תשובה אילמת והיא השאירה אותו לבדו.
גרם המדרגות לקומה השנייה היה ארוך. הוא עלה בו בלי כוח. הדלת
לחדר של דותן הייתה פתוחה כדי סדק. הוא דפק, וכשלא הייתה
תשובה, הוא פתח אותה באיטיות. דותן עמד עם הגב אליו, מסתכל
החוצה מהחלון, הידיים שלו שעונות על האדן. רוח קרירה הגיעה
מהים, מלווה בריח של מלח.
גדי עמד כך קצת זמן ואז אזר אומץ. ''דותן...'' דותן הסתובב
לעברו, הוא רעד קצת ונשם עמוק. ''כן?''
גדי נשם עמוק ''אני מצטער שלא סיפרתי לך קודם.'' ''ואני מצטער
שאני מכאיב לך.'' הוא המשיך ''אין לי ברירה.'' דותן, הביט בו,
לא מאמין. ''בטח שיש לך ברירה.'' הוא כמעט ירק את המילים
החוצה. ''עידו מהיישוב אמר שהוא לא בטוח שיוכל להתמודד עם
העומס הרגשי ושחררו אותו.'' המבט שלו ניקב את גדי. ''למה אתה
לא יכולת?'' גדי הרגיש חסר כוח לענות, 'איך הוא שכח כבר את
הצבא?' הוא ניסה לרכך את נימת הקול שלו, ''לא יכולתי כי לא
יכולתי, ואתה יודע את זה.''
דותן התקדם לעבר גדי, כולו אחוז תזזית. ''אתה תפנה גם את
החממות שלנו ואת המשפחה שלי אם יגידו לך, נכון?'' הכתפיים שלו
התרוממו עוד יותר, בהכנה לעימות. המחשבה על הפינוי של המשפחה
של דותן כמעט גרמה לו להישבר, הוא אזר את הכוחות האחרונים שלו.
''דותן'' ניסה גדי, הוא שלח יד לגעת לדותן בלחי, כמו שהוא ידע
שהוא אהב. דותן הסיט בחדות את הפנים שלו. ''תענה לי בבקשה,''
הוא אמר בקול קר.
גדי חש את הקירות נסגרים עליו. ''מה אתה רוצה שאני אענה...''
הוא ניסה שנית.
''תענה שלא!'' דותן התפרץ ''אני כל מה שיש לך, ואתה כל מה -''
הוא לא סיים את הדברים והשפיל במקום זאת את העיניים שלו. גדי
לא יכול היה לראות אותו כך. הוא התקרב לחבק את דותן, ודותן
הניח לו לחבק אותו.
גדי הרכין את הראש והריח את דותן, שואף מלוא הריאות. הרג אותו
כמה שהריח היה טוב, כשהם לא היו ביחד הוא היה מדמיין את הריח
הזה. 'להגיד או לא להגיד?' הלב שלו התלבט מבפנים - והוא החליט.
בפעם הראשונה, הוא קירב את הפה שלו לאוזן של דותן ולחש חרישית,
''דותן, אני אוהב אותך.''
גדי עצר את הנשימה שלו, הלב שלו השתולל בפראות. הגוף של דותן
נרפה לחלוטין בידיו וגדי שמע את הלב שלו הולם גם בעוז.
שנייה עברה.
פתאום הגוף של דותן התקשח עוד פעם והתמלא מתיחות. הוא הדף את
גדי מעליו. ''כנראה שלא מספיק, אם אתה עדיין משתתף בפינוי.''
העיניים שלו היו שחורות וחסרות תקווה, כמו של מי שנופל לתהום.
''דותן...'' , גדי ניסה להושיט יד. דותן הסב את ראשו ואמר
מהצד. ''אין לנו עוד מה להגיד אחד לשני, נראה לי הכי טוב
שתלך.'' גדי נרתע לאחור, מרגיש חסר שיווי משקל. הוא תפס את
זווית השולחן לייצב את עצמו, המרקם של העץ משך את תשומת הלב
שלו. כל דבר היה עדיף חוץ מלהיות פה ברגע הזה, ''אז ככה...
אה?'' הוא בחיים לא דמיין את זה כך. דותן המשיך להסיט את המבט
שלו, מסתכל בו מהצד במבטים קצרים.
העלבון עלה בו. 'בסדר, אם זה מה שהוא רוצה' הוא חשב. הוא
הסתכל על השעון, הוא ארז את הציוד שלו בשקט, כשדותן ממשיך
להביט בו בידיים משולבות. כשהציוד היה ארוז הוא ירד בשתיקה
במדרגות, דותן שני צעדים מאחוריו. המשפחה של דותן כבר יצאה
לעבר בית הכנסת להתפלל ערבית.
הוא יצא.
באוויר הרענן הוא התלבט שנייה אם ללכת לבית הכנסת או לא. 'אין
טעם.'
גדי עשה את דרכו החוצה, נגד הזרם.
כל המשפחות עברו מולו והמשיכו לבית כנסת, מסתכלים עליו בתמיהה.
הוא הגיע לשער היישוב, ותוך זמן קצר מצא טרמפ צבאי שלקח אותו
לעיר האוהלים של הצבא - מחנה רעים.
הצום התחיל.
ט' באב.
יום שלישי יא' באב .
ביום שלישי הם נכנסו עם האוטובוסים. הוא והחיילים שלו היו
צריכים לעזור בפינוי של הצעירים והגרעין הקשה שהתבצר בבית
הכנסת. 'אולי דותן עם המשפחה שלו.' הוא קיווה, הוא לא רצה
לפגוש אותו פנים מול פנים. הם חיכו בדממה מתוחה מחוץ לבית
הכנסת. הבתים פונו קודם והוא יכול לראות מרחוק שההורים של דותן
יוצאים עם הילדים והמשפחה בלי התנגדות, הוא ניסה להבחין האם
דותן ביניהם ולא הצליח. הורים של דותן יצאו בהדרת כבוד
ובשתיקה, נכנסו למכונית שלהם עם כמה תיקים, לא גדולים במיוחד
ונסעו. זה קרה מהר, לפני שהוא הספיק להגיב.
הפקודה ניתנה.
הם נכנסו לבית כנסת, המפגינים ישבו על הרצפה, נאחזים זה בזה
ויוצרים מקשה אנושית אחת מורכבת, מלוכדת אל עצמה בכוח. הוא
הסתכל מסביב, מנסה להרגיע את עצמו, מחפש את דותן אבל לשווא.
'רק שלא יהיה פה.' לא היה לו זמן לעמוד ולבהות. הם התחילו
להוציא אנשים, כמו בתרגולות, ארבעה אנשים על כל מתבצר, הם יצאו
מהר, שמו את המתבצר באוטובוס וחזרו. ממקום שקט ומלא הדר, בית
הכנסת התמלא צעקות, מהומה, קללות, ריבים מכות, דחיפות. הצוות
של גדי תפס מתבצר שני ומשך אותו מעבר לסבך הידיים המפותלות.
גדי הזדקף שנייה והמבט שלו שוטט ללא שליטה בבית הכנסת. הוא ראה
את דותן.
צוותים אחרים התקרבו ולקחו אנשים ודותן נחשף למול עיניו, כל
התקוות האחרונות של גדי זנחו אותו באותו הרגע. 'הוא פה.' הלב
שלו נפל לתהומות ללא תחתית. מסך נפל בינו לבין שאר העולם. כל
בית הכנסת והאנשים בתוכו נצבעו באפור ונעו לאט יותר, כמו במעין
סרט שחור לבן. גם הקולות פתאום נחלשו עד שנעלמו לגמרי, וכל
הצעקות וכל הבכי של הפינוי הפכו למעין פנטומימה. אנשים עושים
תנועות מוגזמות וצורחים לאט יותר ולאט יותר, ושום קול לא יוצא.
כמו מתוך קריאה, דותן הסיט את הראש שלו לעבר גדי. העיניים שלהם
התלכדו והעולם נעצר.
דממה דקה.
החוליה התקרבה לאט לדותן וחיבקה את הזרועות שלו. הם לפתו אותו
וניתקו אותו יד אחר יד משאר האנשים. הרגע נשבר. אנשים חזרו
לזוז. כל הצלילים חזרו בשיא העוצמה, צעקות ובכי. גדי לא היה
יכול להתיק את העיניים שלו מדותן. הוא יכול לראות את החוליה
האחרת מפרידה בין דותן לאנשים שתפסו וחיבקו אותו, ואת דותן
משתדל לפרפר כמו משוגע ולהתנגד ללא הועיל. דותן התפתל לעזרה,
גופו תלוי באוויר, כמו במעין פארודיה מעוותת על רגע אינטימי.
לשנייה צץ בגדי הזיכרון של הערב בבית, אחרי הקאיקים. הוא השפיל
את העיניים, בוער מבושה ומפחד. הצוות התחיל לסחוב את דותן
במסלול שעבר לידו.
כשהם עברו ליד גדי, דותן הגביר את ההשתוללות שלו. הוא התנהג
כאילו הוא קיבל כוח לא טבעי ונאבק עוד יותר ועוד יותר, לא
מפסיק לנסות לתפוס את המבט שלו, הוא צרח, אבל לגדי זה נשמע
בתור בליל של מילים לא מובן. גדי לא יכול לראות את זה יותר
ועמד להסתובב בחזרה לעבר הצוות שלו, אבל הוא לא הספיק. דותן
בעט בעיטה פתאומית והצליח לשחרר רגל אחת, הוא המשיך בבעיטות
ושחרר גם רגל שנייה, הוא כמעט הצליח לעמוד ובלי לחשוב גדי חש
אליו ואחז בו בשתי הכתפיים, עוזר לחולייה לשוב ולתפוס אותו.
דותן תפס אותו ביד בלחיצת ברזל, לוחץ כדי להכאיב. וניסה להישיר
אליו את המבט, גדי אחז בו במעין חיבוק, מרגיש את החזה של דותן,
מריח את ריח הזיעה. דותן נתפס בחוזקה שוב בזרועות של החיילים.
למרות הקרבה והכאב גדי לא הסתכל עליו, כמו בפקודות 'בלי קשר
עין.' דותן התפתל, מחזק את התפיסה שלו ביד של גדי, ''תסתכל לי
בעיניים'' הוא צעק, מתפתל בזרועות של גדי, ''תסתכל לי
בעיניים'' '' הכאב מהלחיצה של דותן ביד שלו היה כעין וכאפס
יחסית למה שהוא הרגיש בפנים. גדי השאיר את העיניים שלו מקובעות
קדימה. שום קול לא עבר אליו כמעט, חוץ מהצעקות של דותן. העולם
נשאר אפור. מישהו התקרב ושחרר את היד של דותן , קורע אותו
מגדי, גורר אותו החוצה.
גדי נשאר עומד מאובן.
'..מה שהיה הוא שיהיה, מה שהיה הוא שיהיה שהיה...'
ט' בתשרי, ערב יום הכיפורים.
בחודשיים שעברו קרה הרבה. בהתחלה הוא עוד קפץ לבקר את ההורים
של דותן, כשדותן היה עוד עצור, הם קנו להם בית במושב קרוב לגוש
והיו עסוקים בבנייה מחדש של החממות. גדי לקח יום חופש ועבד
בשמש, יחד עם אבא של דותן והאחים שלו. יום לפני שדותן השתחרר,
גדי חזר לרעננה. הוא רצה לתת לדותן את הזמן שלו, אבל דותן לא
התקשר.
גדי נכנס עייף הביתה, הדירה הייתה מחניקה, חמה ומלאת אבק.
ההורים היו אמורים לחזור מהחופשה היום יחד עם יעל ואפרת. הוא
ניגש לשלט של המזגן והפעיל אותו בלי כוח. 'בלי כוח לכלום.'
השחרור הלך והתקרב ושאר הזמן בצבא היה מורכב בעיקר מהחגים. הוא
תמיד אהב את התקופה הזאת, עם כל המשפחה ביחד, חוגגים. הוא
נאנח, הלך לחדר שלו וזרק את הצ'ימידן על הרצפה, אפילו הנסיעה
הקרובה לדרום אמריקה כבר לא קרצה לו, כבר חודשיים הוא לא עשה
עם זה כלום. גדי התיישב על המיטה ודחף את הנשק מתחתיה, חולץ
נעליים וגרביים. הוא הזדקף, מעיף מבט עייף בחדר. הוא ניגש למדף
והדליק את הפלאפון הפרטי, מסתכל על ההודעות. אין הודעות מדותן.
עכשיו כשהוא הסתכל הוא כמעט יכול לראות שם את דותן ואותו, ביום
של הטיול, מגששים בחושך לנשיקה אסורה, עוד זיכרון... הוא עצם
את העיניים וחצי נשך את השפתיים, מנסה למחות את הזיכרון בכוח.
גדי ניסה להתקשר השבוע, לכבוד הימים הנוראים, אבל דותן לא חזר
אליו.
לרגע הוא חשב להשתרע על המיטה באפיסת כוחות, אבל הוא הבטיח
לאמו שהוא ישקה את העציצים, והטכנאי של מכונת הכביסה היה אמור
להגיע עוד מעט. הוא פשט את המדים, לבש חולצה יותר נוחה וניגש
לחפש את המשפך לעציצים. נשמעה דפיקה בדלת, גדי נתק את עצמו
מהמחשבות, הוציא את השוליים של הגופייה מהמכנסיים, נשם עמוק
וניגש לדלת, לפתוח אותה. הוא עוד היה עסוק בהוראות של אמא שלו
'היא נעצרת באמצע, ואי אפשר לפתוח את הדלת של הכביסה...' כשהוא
פתח את הדלת לרווחה.
זה היה דותן.
גדי נשם עמוק, מחזיק בכוח את הידית של הדלת. דותן היה רזה יותר
וקצת שפוף. הוא הסתכל על גדי במבט ארוך, כבר לא הייתה לו כיפה
כתומה. הלב של גדי התחיל לפעום מהר וגדי הרגיש את השרירים שלו
מתכווצים והאדרנלין זורם כשהוא הכין את עצמו למכה. הוא השפיל
שנייה אחת את המבט, והבין שהוא מתנהג בדיוק כמו בהתנתקות, 'זה
נגמר.' הוא נאבק בהרגל ואז הרים לאט את המבט. דותן עמד לא יציב
גם הוא, גדי שם לב פתאום שדותן מתנשם עמוק, הוא הרים לאט את
הידיים שלו וגדי שם לב שהוא מחזיק סחלב לבן בעציץ. דותן התקרב
למפתן, ונישק את המזוזה בלי לנתק את המבט שלו מגדי.
דותן עשה תנועה אילמת להיכנס וגדי זז אחורה ללא מילים, דותן
הגיש לו את הסחלב וגדי שם לב שהידיים שלו קצת רועדות.
''בשבילך.'' הוא אמר בקול צרוד.
גדי לקח את הסחלב בעדינות והניח אותו על השולחן. הוא הסתובב
בחזרה לכיוון דותן. המתח כמו נשבר, ודותן פסע צעד אחד קדימה,
ידיים פסוקות, לחבק אותו. גדי הרגיש את המגע, את החיבוק החם
ויותר מהכל את הריח. דותן הניח את הראש על הכתף שלו וגדי שם לב
שהוא רועד. הוא תפס את דותן והחזיר את החבוק 'רק שלא תלך לי
עוד פעם'. גדי חיבק בכל הכוח שלו, אבל זה עדיין נראה לו לא
מספיק. גם דותן חיבק חזק יותר, עדיין עם הראש שעון על הכתף,
גדי הרגיש את הרטיבות והחום מתפשטים, הדמעות של דותן נספגו לו
בשקט בחולצה.
גדי ניסה לייצב אותו, ולשנייה הראייה התערפלה לו והוא בלע את
המחנק בגרון. דותן ניתק את עצמו מגדי לשנייה והביט בו, ישר
בעיניים והפעם גדי לא הסיט את המבט. דותן שלח יד ללחי שלו
וניגב אותה, וגדי ראה שהיד שלו רטובה, 'גם אני בוכה.' הוא חזר
וחיבק את דותן, מרכין גם הוא את הראש לכתף והריח את הריח, ריח
של אדמה, זיעה, דמעה וחול.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.