אני מזדהה עם אנשי הרוח, הרציונליסטים והאמפיריציסטים,
הנלחמים באשליות וחושפים אמיתות. הם מחרפים נפשם בטיפוס מתיש,
בדרכם לדרגת ההכרה העליונה. שם סוף סוף ירחפו בחופשי; בהביטם
בעולם התופעות דרך עדשות האינסוף. אנליזה מפרכת היא נשקם וגם
אם יכלו חייהם באלנכוס חסר תכלית עם טחנות רוח - הלא הם
יודעים שהדרך משחיזה את הקרנית.

אני מאוהב בפייטנים, במשורר ובסופר, הרואים בשליחותם דוברות
של הנפש. הם משקפים את עושרה ומרוממים אותה. אותם מלאכי רגש
מעודנים, אוצרים בקצות האצבעות את דקויות הקסם והרגש, שרק
לחדי העין והלב צפונות נסתרותיהן. נביאי הלב הללו, חיים
בתהומות הקמאיים שבנפש האדם, יוצאים לגיחות אווריריות במקסם
המציאות, ומשתמשים במושאיה כדי לתת דרור לנפשם. המוזות כבר
מצויות בתוכן - אין הם אנוסי המציאות. לא מעסיקים אותם חוקי
האושר - אלא הגשמתו ותו לו. תנו להם לחיות והם יחיו - ובאותה
שליחות עצמה ימותו.

אני מקנא במאמינים ללא תלות, על אף היעדר הוכחות מכריעות חופש
בחירה, ומוצאים את השלווה והאחדות המיוחלים. הלוא הקיום נסתר
ואמיצה התבונה שמסיקה מהאקלים על המהות, מאבני הבסיס לאותה
פסגה עלומה. אומץ וכוח דרושים לנביא בחולי שהחברה שרויה בה,
ובידו האידיאל המוחלט, הוא מטיף ובליבו חלום של אחווה וגאולה.


התבונה, הרגש והאמונה- לעולם תהיה זו אשליה שיתאחדו בליבי?
שיצרו הרמוניה גועשת ועשירה? שלושת הדרכים הללו מובילות את
האדם לקראת החופש והגאולה, דרך האנושיות. הדרך לאחדות הזו עוד
ארוכה. המאבק ממשיך, פוצע ומחשל את הנפש וההכרה. כל אחד
מהמיליונים שבי דורש בתוקף את זכות הגשמתו. אני מנסה לעזור
לכולם למצוא את המפלט ממעמקי הג'ונגל הסוער, הקודר והמסולף-
לעבר הרגש הטבעי.