מי שם אם לא אני? זה אני או הוא? הוא אומר לי לעשות את זה כל
זמן... אני עוצרת אותו... אם אני אעשה את זה... אני אהיה לא מה
שאני רוצה להיות... אני אהיה מה שהוא רוצה... ואני לא יכולה...
כי אני אשתגע... אני כבר מתחרפנת... גם זה וגם הפרעה בשכל...
זה הכי דופק... וואי... אין לי ברירה. זה לא ילך, מבינים?
בחיים זה לא יעזוב אותי... לא זה ולא ההפרעה בשכל... בואו נקרא
לזה בשם... בואו נקרא לזה "המפתחות"...
אין להם דלת ליציאה... הם לא פותחים כלום... הם סתם מפתחות...
הם שם והם ישארו שם כל החיים... הם לא ילכו לשומקום... ולאף
אחד אין את התשובה בכלל... אי-אפשר לבקש לחזור... זה רק
בדמיונות... הכול היה יכול להיות אחרת... אבל אני התחלתי עם זה
כמו מטומטמת... ועכשיו אין יציאה... גם למפתחות אין דלת
יציאה... לשום דבר אין... זה תמיד יחזור על עצמו...
לא יעזור לי כלום עכשיו...
גם לכתוב "סוף" בסוף זה מיותר... (משפט שלכם).