תהיי לי לכיף השלווה בנגיעה הראשונה של גבי בכרית הרכה של
הבית, אחרי יום עמוס עבודה.
תביני אותי כמו הקוביה ההונגרית הפרטית שלך. את אפילו לא צריכה
לסובב. מספיק שתסתכלי ובלאגן הצבעים בראשי יסתדר מעצמו.
תטפלי בפצעי אחרי שאגן על כבודך בקטטה בבאר מרוחק מחוץ לעיר.
את תמזגי וודקה שורפת על פצעי, אני אצרח כמו ילדה קטנה ואז
נצחק כמו ילדים שברחו מהבית אחרי מעשה קונדס. נתחיל להתנשק
ולמרות התנוחה הלא נוחה וכאבי הגב שלי מהבריון עם אוברול
הג'ינס, אני אתאפק ואספוג את זה. כי את מנשקת כל כך טוב.
אני אף פעם לא אהיה אדם קטן לידך, גם אם אשתה שיקוי קסמים
שיקטין אותי. גם אז תהיי גאה על היוזמה שלי להיכנס לך לראש דרך
האוזניים. אני אסתובב לי שם. אזכר בזיכרונות שלך - אראה למה את
עושה את כל מה שאת עושה כל כך טוב. אראה מה גרם לך לבכות בפעם
הראשונה. אפחד איתך ביחד מהחושך כשהיית בת חמש. אתנדנד איתך
בנדנדה ואהיה גם באמבולנס אחרי שנפלת ממנה ואחזיק לך את הראש.
אהיה שם איתך בגבר הראשון שלך ואצא איתך לפגישת הפחדים
וההתנסויות הלא מנוסים הראשונה.
תני לי לקחת אותך לטיול על אופניים. נהיה כמו זוג בסרטים. אלחש
לך מילות אהבה ואתבדח על המוזרים שאנו חולפים על פניהם.
נריב לפעמים. את תגידי שאני ילדותי וחסר תקט ואני אנסה להתנצל
בחוסר טקט וילדותיות.
אולי אופילו נלך לישון כועסים ולא נישן כלל, רק נתגעגע.
אולי אדמיין אותך בחלל הריק על מיטתי.
אדמיין שאת מגיעה ומוציאה אותי מבדידותי.
אגע בך בתוך תעתועי דמיוני.
וארגיש את כאב העצב נוגע בי.
את לא כאן. כל מה שאת צריכה זה להיתקל בי בטעות ברחוב. ליפול
עליי בלי שאני או את נשים לזה לב.
אני מתגעגע אלייך כל כך.