הכרתי אותה - 16.8.2002
הפכנו לחברים - 1.12.2002
נזרקתי - 30.6.2005

מישהו פה יודע מה זה להיות מאוהב? מישהו היה מאוהב? איך אני
יודע שאני מאוהב? כל אחד שאל את עצמו את השאלות האלו פעם עד
שזה באמת קרה לו ואז הוא הבין - כשאתה מאוהב אתה פשוט יודע,
ככה זה.

נכתב - 19.3.2003
את האהבה שלי אני הכרתי בדיוק לפני 7 חודשים פחות 3 ימים.
ההכרות שלי איתה היתה חריגה משהו, הכרתי אותה דרך חברה טובה
שלה שאיתה יצאתי באותו זמן, למרות שראיתי אותה בעבר כי היא
למדה שכבה מתחתיי בתיכון.
עוד לפני שהכרתי אותה אני זוכר שהיא הדליקה אותי אבל זה לא היה
כל-כך רלוונטי כי שוב, יצאתי עם חברה טובה שלה.

זה מדהים אבל אני חושב שכבר אחרי הפעם הראשונה שיצאנו הרגשתי
שאני מאוהב, הרגשתי כלפיה משהו שאף פעם לא הרגשתי לפניה, זאת
הרגשה עמוקה נורא, אפשר להרגיש אותה עמוק בגוף וכשהיא משפיעה
היא פשוט משתקת את כל המערכות בגוף.

אני זוכר איך הסעתי אותה בחזרה לבית שלה, וסתם יבשנו ככה
באוטו, מול הבית, מחובקים יחד למשך כמעט שעתיים, מדברים
ומספרים. זה מדהים אבל למרות שבקושי הכרתי אותה, הרגשתי איתה
הכי נוח ונעים בעולם, עד כדי כך שנרדמתי לה בידיים.

אני זוכר את הערב הזה כל-כך טוב, אני זוכר שהייתי כל-כך מאושר
אח"כ כשכל הדרך הביתה נסעתי 80 קמ"ש באופוריה (מי שמכיר אותי
מאותה תקופה יודע שזה לא כל-כך מתאים לי), עם חיוך מטומטם על
הפרצוף.


נכתב - 22.7.2003
עכשיו כשאני ממשיך את הסיפור, כמעט ארבעה חודשים אחרי שכתבתי
את החלק הראשון אני בהחלט יכול להגיד שזה נכון, זה עדיין ככה.
כל פעם שאני רואה אותה יש בי מעין חיוך פנימי כזה, ואני לפתע
הופך יותר נינוח.

היום , כשבעוד טיפה יותר משבוע אנחנו חוגגים 8 חודשים ביחד אני
מרגיש שאני רוצה לחלוק את הסיפור שלי עם כולם, עם כל מי שרצה
לדעת בחייו מה זה אהבה אמיתית.


נכתב - 11.7.05
אמרתי סיפור בהמשכים? אפילו אם לא אז עכשיו זה כבר די ברור
לכם, עכשיו אנחנו יחד כבר שנתים, 4 חודשים ו-11 ימים. שזה
קפיצה די גדולה מהפעם הקודמת. אולי לא חשבתם שזה יכול להחזיק
מעמד כל-כך הרבה זמן אבל הראיתי לכם.

אני כבר עברתי שנתיים לא קלות בצבא וגם היא עברה מעל שנה
ואנחנו עדיין אוהבים ובועטים. ואני כבר חושב הלאה, מה יהיה
אחרי הצבא, טיול לחו"ל, לימודים וכן, גם חתונה. מה יהיה כשנהיה
יותר חופשיים כשכל אחד ירצה לטייל לבד או ביחד אבל במקומות
שונים בעולם? מה אז יהיה?

נכון זה בעיה, כי אני רוצה לטייל לדרום אמריקה, לסיים את מה
שהתחלתי, והיא רוצה ניו-יורק, ללכת לרקוד. לא יודע מה כל-כך
מלהיב בניו-יורק אבל נניח, כל אחד עם דעותיו שלו.

האם אחרי שלוש וחצי שנים כשנרצה לטוס אנחנו נוכל להיפרד לתקופת
הטיול ולחזור אחד אל השני אח"כ? אולי כבר לא נרצה לחזור אחד
לשני? אולי נמצא מישהו אחר? אני לא יודע, והאמתי שאני גם לא
רוצה לדעת. הייתי נורא רוצה לטייל איתה בעולם, גם בדרום אמריקה
וגם בניו-יורק אבל אני יודע, למרות שאנחנו לא כמו רוב הזוגות
בעולם, הרבה זוגות רבים בטיולים שלהם והמערכת יחסים נגמרת
בצורה ממש רעה. למרות שעד אז אנחנו נעבור איזה 4 שנים של עליות
וירידות אבל אולי את הירידה שזו כבר לא נוכל לעבור? כנראה שרק
ימים יגידו.

אז עכשיו כשאני מסתכל על השנתיים וחצי האחרונות אני יכול להגיד
שהיתה לי בחירה טובה, מצאתי מישהי שאוהבת אותי ואני אוהב אותה.
שאני לא צריך לשמור עליה מפני גברים אחרים (למרות שבכל זאת יש
לי איזו פוביה כזו), ושהיא לא עושה פרצופים על ידידות שלי
ומסתדרת מעולה עם חברים שלי.
פשוט יש לנו קשר מאוד נעים של אמון וחברות עמוקה.
אז אם אתם במצב שלי אני מאוד שמח בשבילכם ואם עוד לא מצאתם את
בן או בת הזוג שמתאימים לכם אז אל תדאגו, גם לי זה לקח יותר
מ-18 שנה.

נכתב - 2.9.2005
טוב, אז כנראה שטעיתי... החודשיים האחרונים היו הגרועים בחיי,
לפחות לפי מה שאני זוכר עכשיו.
אהבה אולי היתה פה אבל לצערי זה כנראה היה חד צדדי. לפני
חודשיים היא סיימה את זה, ככה פתאום, בלי שום התראה מוקדמת:
"אני כבר לא אוהבת אותך כמו פעם, אני צריכה זמן לעצמי" - זה
באמת אחד הדברים שהכי חרא לשמוע בעולם, במיוחד כשזה בא ממי
שהייתה אהבה כל-כך גדולה והראשונה שלך, במשך כל-כך הרבה זמן.
אתם יודעים מה? זה אפילו מעליב!

הפעם האחרונה שכתבתי היתה הפעם האחרונה שבאמת ראיתי אותה אוהבת
אותי או לפחות ככה היא שיחקה. אח"כ חזרתי לצבא והופ! פעם אחרי
זה שאני בבית, בסופשבוע שאמור להיות אחד היותר שמחים שלי
בתקופה האחרונה, גם טקס סוף קורס טיס של אחד החברים הכי טובים
שלי, וגם שנתיים ו-7 חודשים עם אהבת חיי.

כן, אבל זה "קצת" התפוצץ לי בפנים... אולי נראה לכם שאני
מתמודד עם זה ממש טוב אבל ההפך הוא הנכון, כבר חודשיים ולצערי
כנראה שזה לא נגמר, אני, מה שנקרא מקבל "כאפות" שמכניסות אותי
לדיכאון, כזה שבטוח מישהו כבר השתגע בגללו, ואולי בסוף גם
אני...
כבר אין ספור פעמים מצאתי את עצמי בוכה כמו תינוק, רק רוצה
שמישהו קרוב יבוא וייחבק אותי, ושיאהב באמת, אבל באמת. בלי
רמאות ובלי משחקים.

חבריי אמרו לי שזה טוב, שאני עוד צעיר, שאני צריך להסתובב,
לחוות עוד דברים ושעוד אמצא את זו שבסוף אאהוב לנצח ואיתה
אתחתן. חבל שאני באמת ובתמים, כנראה מאוד בתמים חשבתי שכבר
מצאתי.

את האהבה שלי אני הכרתי לפני שלוש שנים, שבועיים, ו-5 ימים.
הפרידה שלנו היתה חריגה משהו, סתם ככה ב"בום" אחד גדול היא
אמרה לי, ב-12 וחצי בלילה כשאני מחוץ לבית שלה, עם המדים, הנשק
והתיק מהצבא, שזהו, נגמר.

לחשוב ששבועיים חיכיתי לרגע בו אראה אותה שוב, מדברים בטלפון
והכל, באמת הכל מצויין. ואז, ב-ו-ם !
העולם קורס סביבך ואתה מרגיש כל-כך רע בפנים כאילו נתלש לך הלב
מהמקום.

יותר מחודשיים שאני לא מפסיק לחשוב עליה, למרות שאפילו יצאתי
עם אחרות אבל אף אחת לא הצליחה למשוך אותי, כלום.
אני חושב שתמיד הלב שלי יהיה אצלה, אם לא כולו אז אפילו חלק
קטן ממנו תמיד יהיה שייך לה. היא תהיה לי בזיכרון לנצח, כל-כך
יפה, כל-כך עדינה.
פשוט איך שהיא עשתה את זה - כאילו אנחנו לא מכירים שנים, פשוט
הכי רע וכואב שאפשר.

אני יודע שבסוף הכל יהיה טוב ואני אמצא את זו שאני מחפש וכבר
לא יכאב לי מאהבה יותר. אני רק מקווה שזה יבוא כמה שיותר מהר
כי אני כל-כך רוצה מישהי אצלי קרוב בלב. לתת לה את כל האהבה
שיש לי, ויש הרבה.


- לכל מי שאוהב ואהב פעם, ולקרין