New Stage - Go To Main Page

יאיר מלר
/
יהלומים

את אריאל פגשתי בפעם הראשונה באחד הפאבים בדרום העיר. אני
השתנתי לי להנאתי בשעה שהוא הקיא את נשמתו בתא הסמוך. כשסיימתי
שאלתי אותו מתוך נימוס אם הוא בסדר והוא קרץ ואמר לי "אי אפשר
ליהנות באמת מבירה לפני שמקיאים אותה". מיד ידעתי שאני לא סובל
אותו, אני לא סובל אנשים שחושבים שלקרוץ זה רעיון טוב.
הייתי רואה אותו מדי פעם בפאב, יושב בפינה האפלה והטחובה ביותר
של הפאב, בוהה בטלוויזיה שהייתה מכוונת בצורה כמעט תמידית
לערוץ הספורט. תמיד הייתה מונחת על השולחן לידו כוס בירה כמעט
ריקה שנהגה להכתים את מדור הספורט שעליו הונחה. ליד העיתון היה
שוכב דרך קבע ספר כהה כריכה שהיה הרושם שלא נגעו בו שנים,
כריכתו הייתה מוטלאת בהרבה מקומות ברצועות קצרות של סלוטייפ
וסימניית העור המרוטה שהייתה תחובה בתוכו שיוותה לו מראה של
חפץ שהוצל ברגע האחרון מפח האשפה.
זה היה הערב של מחזור הפתיחה בליגת האלופות, השותף שלי הזמין
חברים לראות את המשחק בדירה שלנו, לא סבלתי אותם הם היו
וולגרים ורעשנים ולא אהדו את מנצ'סטר. הלכתי לפאב. זה היה אחד
מאותם הפאבים שניסו לנכס לעצמם תרבות שתייה "אחרת", הייתי
שבטוח שישדרו שם את המשחק של מנצ'סטר.
הייתה מין הבנה בפאב שמי שמעשן יושב בחלקים האחוריים של הפאב,
מין דו קיום נדיר בין מעשנים ללא מעשנים. "אנחנו לא נכריח
אותכם לצאת החוצה כדי לעשן בתנאי שלא תכריחו אותנו לצאת החוצה
כדי לשתות". בדרך כלל הייתי יושב ליד הבר, כמה שיותר רחוק
מהמעשנים, הריח של סיגריות זולות הגעיל אותי, והיה מעלה בי
זיכרונות לא נעימים. באותו היום לא היה לי כוח הייתי צריך לשבת
קצת לבד. באופן מפתיע האזור של המעשנים היה שומם במקצת, מצאתי
לי שולחן עם קו ראיה טוב לטלוויזיה, הזמנתי בירה, נמרחתי על
כורסת הווניל שהיתה צמודה לקיר והמתנתי לשריקת הפתיחה.
מישהו הדליק סיגריה שולחן שלידי, שמעתי אותו נאבק עם המצת
שסירב מסיבותיו שלו להצית את אותה אש ששכני בשולחן הסמוך,לפי
תגובותיו, היה זקוק לה נואשות. חלפו מספר שניות והריח של
מרלבורו אדום החל לזחול לתוך אפי. את הריח של מרלבורו אדום
דווקא די אהבתי. הוא הזכיר לי פרצופים שכבר כמעט שכחתי והעלה
זיכרונות של כמה לילות ללא שינה. הריח סקרן אותי, מאז שעלו
המחירים של המרלבורו כמעט ולא נתקלתי באנשים שמתעקשים על
הסיגריה הזאת.
הסתכלתי הצידה וראיתי את אריאל יושב לידי, קופסת הסיגריות
מונחת חצי פתוחה על השולחן, בשעה שאריאל ניסה לבחון, בחוסר
שביעות רצון מובהק, אם המצית שלו הלך לעולמו או שנותרו בו עוד
כמה נשימות אחרונות שיעזרו לו לשרוד עד סוף הערב.
אריאל הביט מסביבו, מחפש מישהו שיוכל לעזור לו. מבטו נתקל
במבטי, הוא קרץ לי והמשיך לסרוק את הפאב. "מכל השולחנות בפאב
בחרתי להתיישב דווקא לידו" חשבתי לעצמי במרירות, אחרי שהוא קרץ
לי, וקיוויתי שהמשחק, שבדיוק התחיל, יספק לי תרוץ טוב להתעלם
ממנו.
עברו כמה דקות עד שהצורך של אריאל בסיגריה גבר עליו והוא שאל
אותי אם יש לי במקרה אש. עניתי לו שאני לא מעשן מבלי אפילו
להביט בו לשנייה מקווה שהוא יבין את הרמז. הצורך להסיח את דעתו
מהמחסור הגובר בניקוטין כנראה גרם לו לחזור להציק לי. "אוהד את
מנצ'סטר, הא?" הוא אמר.
"אפשר להגיד, רשמית אני מעדיף את ניוקאסל אבל בגדול יש לי
העדפה לקבוצות האנגליות".
"ניוקאסל? הם די גרועים מה אתה מוצא בהם?"
" אלן שירר" עניתי "אולי החלוץ הבריטי הטוב ביותר".
"כזאת חיבה לבריטים ואתה עדיין שותה את השתן הזה?! חכה שתי
דקות ואני אדאג לך לבירה נורמלית".
אריאל  תחב את חבילת הסיגריות לכיסו וניגש לבר. אחרי כמה מילים
עם הברמן הוא קיבל שתי כוסות גדולות מלאות בנוזל כהה, שהברמן
טרח והביא מהחדרון הקטן שמאחורי הבר.
אריאל חזר מניח את הכוסות בזהירות על השולחן, כדי שהקצף לא
ינזל בטעות על השולחן, לקח את הספר השחור שלו והתיישב לידי.
"תגיד לי שזה לא גינס" אמרתי בחצי חיוך. "גינס" הוא אמר "היא
בירה נהדרת אבל טיפה סטראוטיפית, זה לא  גינס, זאת בירה ממבשלה
מקומית בדרום אנגליה".
"יש מצב שאתה מזיין לי את השכל?!  אם הם מביאים לפה טובורג זה
מזל ואתה מדבר על בירות ממבשלות קטנות בדרום אנגליה".
גם גינס הם בד"כ לא מחזיקים פה, אבל הבעלים עשה לי טובה והסכים
לשמור לי פה כמה חביות מהבירה הזאת".
"עשה לך טובה, הא, מסוג הטובות האלו שמרחיקות ג'ריקנים של נפט
מהפאב?"
"לא, בכלל לא" הוא אמר וצחק, "הוא פשוט היה חייב לי טובה".
Say no more, Say no more I've got it, I've got, אמרתי כשחיוך
רחב עולה על שפתי. אריאל צחק ואמר "אתה בטח מחכה שנים להזדמנות
להגיד את זה".
"לא שנים, אבל ההזדמנויות נדירות" עניתי בחיוך חצי מבויש.
"עדיין לא נגעת נגעת בבירה, תמשיך להתחמק מזה ואני עוד עשוי
להיעלב בסוף". הבטתי בכוס בחשדנות, הבטתי באריאל שהביט במבט
מלא ציפיה, בחנתי שוב את הכוס ולבסוף לקחתי לגימה מהוססת
מהמשקה החום, הבירה התחילה לזרום במורד גרוני כשאריאל אמר "כבר
חשבתי שאני אצטרך לחכות למחצית עד שתשתה", הבטתי בו בחצי חיוך
ולקחתי עוד לגימה הפעם יותר גדולה, היה משהו מפתה בטעמה המריר
מתוק של הבירה ובטעם העשיר שלה, שלא חשבתי שלבירות יכול
להיות.
"נו, איך הבירה?"
"אני חייב להודות, שבניגוד לציפיות היא דווקא די טובה".
"אז רק חכה כשתקיא אותה" אמר אריאל וקרץ.
"מאיפה אתה מכיר את הבירה הזאת?"
"מתנה מחבר".
"מתנה, הא" אמרתי בחיוך "ואני בטוח שאותו חבר שלך מאוד שמח
לפנק אותך בכמה חביות בירה ממבשלה נידחת באנגליה".
"בוא נגיד שהוא לא ממש היה עצוב" אמר אריאל כשהוא מרצין
בפתאומיות "בוא נגדיר את זה בתור בונוס על עבודה שבוצעה
לשביעות רצונו של הלקוח".
"זה מסוג הדברים העבודות שרצוי שאני לא אדע עליהם?" שאלתי
בחיוך
"אתה רואה יותר מדי סרטים", הוא ענה בחיוך "העולם האמיתי הרבה
יותר משעמם ממה שנראה לך.
"אז בטח לא יפריע לך אם אני אשאל מה אתה עושה שגורם לאנשים
להיות כל כך נחמדים אליך"
"אני מגשים משאלות" הוא אמר בטבעיות.
"מגשים משאלות?"
"אתה רואה יותר מדי סרטים" הוא חזר ואמר, "אני בעיקר עושה
עבודה שחורה, מוצא לאנשים כל מיני דברים שהם תמיד רצו אבל לא
ידעו איפה להתחיל לחפש, עונה על שאלות שמעניינות אנשים, פותר
בעיות שלאנשים אין זמן להתעסק איתם ובקיצור עושה הרבה עבודה
שחורה מכל הסוגים".
"אז אולי אתה תוכל לפתור בעיה שמציקה לי כבר שנים, כמה עולה
לקנות טירה" הוא חשב שנייה חייך לעצמו ואמר "במסגרת התקציב שלך
אין הרבה טירות אבל אם תצליח לגייס חצי מיליון פאונד יש טירה
נחמדה באמצע אגם באירלנד, היא זקוקה לעבודת שיפוץ די רצינית,
אבל אתה מקבל גם את האי שהיא בנויה עליו והנוף עוצר נשימה".
"תשמור לי אותה כמה ימים" אמרתי צוחק "אני צריך לדבר עם הבנק
שלי לסדר את התשלום" הוספתי ושנינו פרצנו בצחוק. הצחוק הפך
לאחר כמה דקות לשתיקה מעיקה שבתורה פינתה את מקומה לביקורת
נוקבת על אלכס פרגוסון. למחצית השנייה אריאל לא חזר, היו לא כל
מיני עניינים לסדר.
פגשתי את אריאל עוד כמה פעמים בפאב לפעמים הוא הצליח להתגבר על
הצורך שלו לעשן ואז הוא היה יושב ליד ליד הבר והיינו משוחחים
קצת, בעיקר על כדורגל. אחרי כמה שבועות הפסקתי לראות אותו
בפאב, הנחתי שפשוט נגמרה הבירה שלו והוא החליט לחפש פאב אחר,
פאב שמוכרים בו גינס.
הפעם הבאה שפגשתי את אריאל הייתה ברכבת. תמיד הייתי נרדם
בנסיעות, וברכבת זה תמיד היה הכי פשוט, המושבים יותר מזמינים
מאשר במכונית. לפעמים כאשר מזג האוויר היה יפה הייתי משתדל
להחזיק את עצמי ער, מנסה לספוג קצת מהנוף. הפעם לא היה לי שום
תרוץ להישאר ער, זה היה תחילת החורף הכל בחוץ היה רטוב ומדכא
ובחלקים רבים של הדרך הרכבת נסעה בתוך ערפל טורדני שנדמה היה
שנגרר גם הוא על ידי הקטר. אחרי אולי חצי שעה של נסיעה הנחתי
את הספר שלי על השולחן הקטן שניצב בין הכיסאות, וניסיתי ללא
הצלחה להירדם. אחרי קצת זמן שניסיתי להירדם אריאל עלה לרכבת
והתיישב לידי, הוא נראה מופתע מצירוף המקרים שהמקום הפנוי היה
מול מישהו שהוא מכיר.
ההגעה של אריאל גרמה להפסיק לנסות להירדם, הרי זה לא מנומס
להתעלם מאנשים. הזדקפתי והערתי מתוך נימוס שכבר הרבה זמן לא
ראיתי אותו בפאב והוא אמר שהוא היה עסוק קצת בזמן האחרון.
אריאל הסתכל על הספר שלי והעיר שהוא אף פעם לא הצליח להבין מה
אנשים מוצאים בניל גיימן דבר שהוביל לשיחה ערה שבסיומה הוא
הצליח להוציא ממני הבטחה שאני אגיע לבר באותו הערב לראות את
המשחק.
זה היה יום נוראי. חזרתי הביתה מותש ומורעב. כל מה שרציתי היה
לאכול משהו טוב וללכת לישון. עלו לי בראש שמות של כמה מקומות
שהכינו סטייקים טובים במחירים סבירים, אבל קודם כל הייתי צריך
לעצור בפאב. קבעתי עם אריאל לראות את המשחק בפאב והגעתי
למסקנה, שיהיה עדיף לעצור בפאב לכמה דקות, ולהתחמק מכל העניין
באלגנטיות, מאשר להתפתל בניסיון לתרץ את זה בפעם הבאה שאני
אפגוש אותו. חוץ מזה תמיד היה קיים הסיכוי שאני אצא מזה עם
בירה אחת או שתיים על חשבונו.
הגעתי לפאב אחרי שריקת הפתיחה אריאל ישב קרוב לבר צופה
בטלוויזיה, כרגיל היתה מונחת לידו כוס בירה כמעט גמורה והספר
השחור הנצחי שלו שנדמה היה שהוא אף פעם לא מצליח להמשיך לקרוא
אותו. "כבר חשבתי שלא תגיע" הוא אמר מחייך.
"אני רואה שממש התגעגעת אלי" אמרתי בחיוך.
"אל תיסחף, אתה פשוט התכנית גיבוי שלי למקרה שהמשחק יהיה
משעמם".
"במקרה הכי גרוע תוכל לנסות לסיים את הספר שלך".
"אני לא חושב שיש סיכוי שזה יקרה בעתיד הנראה לעין, הוא משעמם
להחריד".
"איזה ספר זה?" שאלתי והוא הראה לי את הכריכה במקום לענות,
הספר היה מהדורה של רוב רוי, שכנראה יצאה בעקבות הסרט,
כשתמונתו של ליאם ניסן מתנוססת על הכריכה. "ראיתי את הסרט"
אמרתי "דווקא היה לא רע".
"גם אני" הוא אמר במרירות "אבל הספר כלל לא קשור לסרט, קראתי
כבר חצי ספר וזה לא מתקדם לשום מקום, אין לו אפילו קשר קלוש
לסרט, ויש לי חשד כבד שהשם של הספר הוא מקדם מכירות מהסוג
העלוב ביותר".
"אז יש לך אתגר עכשיו" אמרתי והסברתי לו שאני לא יכול להישאר
לראות את המשחק ושאני מתכוון רק לאכול ארוחה טובה וללכת לישון.
נראה היה שאריאל חיפש גם כן דרך להתחמק מהמשחק כי הוא מיד אמר
שהוא מכיר מקום מצויין לאכול וגם הציע לקחת אותי לשם, מפני
שלטענתו המשחק צפוי היה להיות משעמם.
משום מה ציפיתי שתהייה לו מכונית יקרה, מרצדס או ב.מ.וו, אבל
היתה לו מכונית פשוטה, משפחתית יפנית רגילה, בצבע ירוק מזעזע.
הדבר הכי גרוע בכל העניין היה שהוא נהג כמו מטורף, כאילו הוא
נוהג לפחות בפורמולה 1. הוא נהג במהירות מוגזמת, ועקף וחתך ללא
חשבון. הייתי בטוח שעוד תהייה תאונה וגם טרחתי להגיד לו את זה
מספר פעמים, דבר שלא ממש עשה עליו רושם, כאשר הוא טוען שהוא
מכיר את מסלול בעל פה ואין סיכוי שמישהו יפתיע אותו, וחוץ מזה
הוא הוסיף בחיוך, אחרי כמה הערות, שהוא מספיק בולט כדי שאנשים
ישימו לב אליו ולא יעשו שטויות.
בשלב הזה כבר התחלתי באמת לחשוש לחיי ואחרי ויכוח קצר הוא
הסכים להירגע. עברו אולי חמש דקות ואז זה קרה. אריאל נכנס
לצומת בדיוק כשהאור התחלף לכתום ואופנוע שהגיח מצד ימין
במהירות מופרזת, לא הספיק להאט, ותוך כדי ניסיון להתחמק מלפגוע
במכונית האופנוען איבד את שיווי משקלו ונמרח על הכביש כאשר
האופנוע המשיך להחליק על הכביש ופגע בעצמה בדלת שלי. אריאל פלט
צרור קללות, אמר לי להישאר במקום עד שיגיע אמבולנס, פלט עוד
צרור קללות ויצא החוצה לראות מה מצבו של האופנוען תוך כדי שהוא
טורק את דלת המכונית בחוזקה.
אריאל ניגש לאופנוען ואחרי שהוא ראה שהוא לא נפגע בצורה בצורה
קשה הוא צעק עליו כמה דקות, ואחר כך חזר לבדוק את מצב הרכב.
אריאל בדק את הפגיעה, פותח וסוגר את הדלתות בצד שנפגע, פותח
וסוגר אותן מספר פעמים כדי לבדוק אם הפגיעה היא רק בפח או
שהמכונית נפגעה בצורה רצינית יותר. אריאל המשיך לבחון את
האופנוע והלך בין האופנוע למכונית הלוך ושוב, כאילו הוא מנסה
לשחזר במוחו מה בדיוק קרה עכשיו.
אני לא יודע אם זה בגלל שהייתי מרוכז בכל מה שקרה מסביב
לתאונה, אבל נדמה היה לי שהמשטרה והאמבולנס הגיעו למקום מהר
יחסית. שוטר אחד ניגש לדבר עם אריאל בזמן שהפרמדיק ניגש לבדוק
את האופנוען. השוטרים גבו עדויות מאריאל ומהאופנוען, שנראה
כאילו לא נפגע באורח חמור. הפרמדיק התעקש לפנות את האופנוען
לבית החולים ליתר ביטחון, הוא לא רצה לקחת סיכון שהוא פספס
משהו. לפני שהאמבולנס עזב אריאל התפנה ונזכר להפנות אותם אלי.
הפרמדיק ניגש אלי, שאל כמה שאלות הסתכל עלי במבט ממושך ואמר
שהוא חושב שאין נזק ממשי אבל בכל זאת הוא היה רוצה שאגיע לבית
החולים, רק ליתר בטחון. בדרכו חזרה לאמבולנס הפרמדיק ערך שיחה
קצרה עם אריאל כנראה לוודא שאני אגיע לבית החולים, אחרי כמה
משפטים קיבלתי את הרושם שהוא השיג מה שהוא רצה, והוא התפנה
לעשות בדיקות אחרונות לפני היציאה.
קצת אחרי שהפרמדיק סיים לדבר עם אריאל, הוא סיים לתת את הפרטים
האחרונים לשוטרים וחזר למכונית. הספקנו לצאת לדרך מיד אחרי
שהאמבולנס עזב את המקום כך שיכולנו לעקוב אחריו עד לבית
החולים. אריאל טען שהכי טוב להגיע יחד עם האמבולנס, ככה הטיפול
הוא הכי מהיר ולא צריך לבלות את כל הלילה בבית החולים עד
שמישהו יואיל בטובו להתייחס אליך. כל הנסיעה אריאל היה רגוע
למדי, כאילו השלים עם התאונה והבלגן שבעקבותיה, אומנם הוא קילל
את האופנוען כמה פעמים, בייחוד כשהתקרבנו לצמתים, אבל בגדול,
הוא נראה די רגוע יחסית למישהו שכרגע דפקו לו את האוטו.
אריאל עשה מאמצים להידבק לאמבולנס, מנצל את כל כישורי הנהיגה
שכמעט הרגו אותנו בתחילת הערב אבל גם זה לא עזר. כמה רמזורים
לפני בית החולים האמבולנס ברח לנו. אריאל קילל שוב ואמר שאם עד
עכשיו היה סיכוי להציל משהו מהערב, עכשיו כבר ברור שהולך להיות
לנו לילה ארוך.
הגענו לבית החולים כמה דקות אחרי האמבולנס, והלכנו ישר למיון.
למזלי הפרמדיק שהיה באירוע היה בקבלה בדיוק כשהגענו, וזיהה
אותנו כשניגשתי לקבלה. הפרמדיק הפנה את תשומת ליבה של האחראית
בקבלה לכך שהיינו מוערבים בתאונה, והיא הבטיחה, כרגיל, שמיד
יתפנה רופא שיבדוק אותי. בינתיים היא המליצה שאחכה באזור
ההמתנה, שהיה מורכב בעיקרו ממספר כיסאות פלסטיק ירוקים ושולחן
מתכת קטן עליו היו מונחים בערבוביה עיתוני הימים האחרונים.
אריאל ישב לידי במשך כמה דקות, בהתחלה הוא חיפש את מוסף הספורט
של היום אבל מהר מאוד הוא התייאש מהעניין ואמר שהוא הולך לחפש
משהו לאכול. "הבטחתי לקחת אותך למקום שמגישים אוכל טוב ואני
מתכוון לעמוד בהבטחה שלי" הוא אמר בחיוך. "אני מקווה שזה לא
ייקח יותר מדי זמן" הוא אמר, "בכל מקרה אם אנחנו צריכים לחכות
שאיזה רופא יבוא לדבר איתך כנראה שמחכה לנו לילה ארוך" הוא
הוסיף "סביר להניח שאני אחזור עוד לפני שבכלל מישהו יתייחס
אליך".
אני לא יודע אם הרופא הגיע מהר או שאריאל התעכב, אבל כשהרופא
בא לבדוק אותי אריאל עוד לא חזר. הרופא הסתכל עלי ארוכות,
כאילו חוכך בדעתו איך להיפטר ממני, ולבסוף ביקש ממני להיכנס
לאחד החדרים הסמוכים. זה היה חדר רק עם מיטה אחת, דבר די נדיר
בבתי חולים. הרופא ביקש ממני להתיישב על המיטה וערך לי בדיקה
כללית, כמו שכל רופא משפחה יודע לעשות. לבסוף, אחרי שהוא גם
הכריח אותי להוריד חולצה, ודאג ללחוץ על כל אחד ואחד מהסימנים
הכחולים, הוא נראה מרוצה.
הכל בסדר אצלי, הוא אמר, והוסיף שיש לי מזל, שכל הצלעות שלי
שלמות, רוב האנשים לא יוצאים מתאונות כאלו כל כך בזול. הרופא
מילא כמה טפסים, נתן לי את חלקם ואמר לי ללכת לקבלה לקבוע תור
לביקורת בעוד שבועיים, רק כדי לוודא שהכל בסדר ושהוא לא פספס
משהו. "בכל מקרה", הוא אמר "אם אתה מרגיש כאבים מיוחדים בימים
הקרובים או כל דבר חריג, לא רק באזור הפגוע, תגיע מיד לבית
החולים".
כשיצאתי החוצה אריאל חיכה על אחד הכיסאות בחדר ההמתנה, ועל
הכיסא שלידו היו מונחות שתי שקיות נייר חומות, מוכתמות בשומן
בתחתיתן. "הכי טוב שיכולתי להשיג זה המבורגרים" הוא אמר, עושה
רושם שהם מרחיקים מהאזור כל דבר אכיל". אמרתי לו שבכל מקרה אין
סיכוי שהייתי אוכל יותר מזה. הייתי מת מעייפות בתחילת הערב
והמצב לא השתפר יותר מדי מאז.
אריאל החזיר אותי הביתה, ניסיתי לאכול משהו, אבל העייפות גברה
עלי לפני שגמרתי אפילו חצי מההמבורגר, ונרדמתי במכונית. למרות
שנרדמתי במכונית זה לא עזר לי יותר מדי. כשאריאל הוריד אותי
ליד הבית הרגשתי יותר עייף וחלש ממה שהייתי כשנכנסתי למכונית.
זרקתי את שקית הנייר עם המבורגר החצי אכול בפח בכניסה לבניין
וגררתי את עצמי לדירה שלי. לא היה לי כוח לכלום זרקתי את
הבגדים שלי ליד המיטה וגררתי את עצמי בכוחותיי האחרונים
למקלחת, ומשם בחזרה לחדר, שם נפלתי על המיטה כמו בול עץ.
למחרת בבוקר התעוררתי קצת מאוחר מכרגיל. אני יודע בוודאות
שהשעון המעורר צפצף בשעה הרגילה אבל הוא לא היה מספיק משכנע,
בייחוד לא אחרי לילה מתיש כמו שעברתי. ניגשתי למטבח להכין
לעצמי ארוחת בוקר. השותף שלי כהרגלו שכח את הטוסטר בחשמל
והשאיר כוס קפה חצי ריקה על השיש ליד הקומקום החשמלי. לפחות
הוא זכר להביא את העיתון הבוקר. העיתון היה פתוח על אחד
העמודים הראשונים, מקופל לחצי, בתחתית העמוד הייתה כותרת על
תאונת אופנוע, ותמונה של אופנוע שוכב באמצע הצומת, דבר שבאופן
טבעי משך את תשומת ליבי.
לקחתי את העיתון ודפדפתי לכתבה. התאונה מסתבר, הייתה התאונה
שהייתי מעורב בה אתמול בלילה, ואותו אופנוען מסתבר היה יהלומן
מצליח במיוחד. בנוסף מסתבר שהלילה שלי לה התקרב אפילו להיות
גרוע כמו שלו, כאשר הסתבר שבזמן שהוא היה בבית החולים פרצו
לעסק שלו וגנבו סחורה בשווי מליוני דולרים.
הנחתי את העיתון על השולחן והבחנתי במעטפה שהייתה ממוענת אלי.
המעטפה בטח הייתה מונחת מתחת לעיתון ובגלל זה לא ראיתי אותה
מהתחלה. פתחתי את המעטפה, היא הכילה חבילה עבה של שטרות ומכתב
בכתב יד שלא הכרתי. הוצאתי את המכתב מהמעטפה וקראתי אותו.
"אני לא ממש טוב במכתבים אז אני אצטרך לצטט מישהו אחר. בונו
תמיד ידע להגיד דברים יותר טוב ממני, אז נראה לי שגם הפעם אני
העזר בו.
I took the money, I spiked your drink
You miss too much these days if you stop to think
You led me on with those innocent eyes
And you know I love the Element of surprise
אני לא חושב שייצא לנו להיפגש עוד פעם, אז אני מנצל את המכתב
הזה להגיד לך תודה על הכול"



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/12/05 0:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאיר מלר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה