[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סרנוקר טאלון
/
הכרטיס של מר גרין

האמת היא שכל העסק לא כל כך נורא - לא ממש הרגשתי את המוות, רק
את המעבר שבין החיים לעולם הבא. בתור מי שהקים רשת מצליחה של
בתי תמחוי ומחסה, שאסף רבים אף לביתו שלו, זכרי לברכה, לא
הופתעתי למצוא את עצמי בשערי גן עדן.
"שלום!" אמר לי מלאך, אולם באותו זמן חשבתי שהוא סתם אדם רגיל.
מיד שמתי לב לעלה הזהב הנוצץ שהיה תלוי על בגדיו ותהיתי מה הוא
מסמל.
"שלום לך," השבתי לו בחיוך, עדיין תוהה מהיכן הגיע. "איפה
אני?"
שמתי לב לפתע שאני עומד על רצפה שהייתה עשויה מאבן שמעודי לא
ראיתי. האור, שהגיע ממקור בלתי נראה מעליי, השווה לה מראה זוהר
במיוחד, אפילו קצת מסנוור.
"אתה בכניסה לגן עדן", הוא אמר לי, והצביע על משקוף עץ גדול,
דק וצנוע, ללא דלת. הרמתי גבה.
"בוא ניגש לעניין, ברשותך." המלאך התעלם מהבעת הפקפוק שלי ופסע
לעברי כמה צעדים. "תן לי להציג את עצמי. שמי לודוויג, ואני
השומר התורן של השער. בדקות הקרובות חייך ומעשיך בהם עומדים
להישקל, ואחרי שקלול של כל הפרטים, יקבע מקומך ותפקידך בגן
עדן". נראה שהוא נהנה מאוד מדבריו.
המילים שלו היו כשירה לאוזניי. סוף סוף, אחרי כל העבודה הקשה
של חיי, אני אזכה לגמול הולם ולמנוחה בשלווה בגן העדן.
"תסלח לי אם אני קצת איטי, אני פשוט מטפל בהרבה מאוד אנשים בבת
אחת", הוא אמר. "כל אחד מקבל יחס אישי ופרטיות כשמגיע זמן
השיפוט", הוא אמר כשרק חשבתי על לשאול איפה האחרים. "שב בבקשה,
ונתחיל."
מאחוריי היה כיסא פשוט. התיישבתי.
"אדון גרין הנכבד, אתה היית נושא למעקב במשך כל חייך כמעט",
לודוויג חייך. "כמה מרמי-הדרג השמימיים חיכו ליום שבו תגיע
לכאן. בגיל שמונה כבר נרשמה ההערה הראשונה בתיק שלך", לודוויג
פסע לאיטו לעבר דוכן נאומים קטן, ומתוכו שלף ספר עב-כרס, עם
השם "גרין", שהיה חרוט באותיות כסף גדולות על הכריכה.
"גנבת שלושה מסטיקים, בשבילך ובשביל שני חברים", לודוויג אמר.
"מה?" שאלתי בהפתעה גמורה. בכלל לא זכרתי את מה שלודוויג אמר
הרגע.
"בגיל תשע עשרה אנסת שתי ילדות קטנות."
הפה שלי נפער בהפתעה מוחלטת. "על מה אתה מדבר?" התעצבנתי. הוא
דיבר שטויות מוחלטות.
"אני מצטער, מר גרין, אבל הכול כתוב פה, מילה במילה", הוא אמר,
והמשיך לקרוא לעצמו. לפתע הוא עיוות את פניו. "רצחת את אמא
שלך, חוטא מקולל!" הוא צעק בכעס.
"אמא שלי עוד בחיים!" צעקתי עליו בחזרה. "את מי נראה לך שאתה
מרמה? תן לי לראות את מה שכתוב שם!"
"כרצונך", הוא אמר בנימוס מתנשא, סגר את הספר והגיש לי אותו.
פתחתי אותו בזעם. למרבה הפלא, לודוויג צדק. תקעתי מבטים תמוהים
בספר, והמשכתי לדפדף. לנגד עיניי עברו עמודים על גבי עמודים של
חטאים איומים, מסודרים לפי א"ב, אותם מעולם ביצעתי.
"כל מה שרשום פה זה שטויות. מעולם לא עשיתי שום דבר שכתוב פה",
אמרתי בדיוק כשהגעתי לחטא "הקים חדר עינויים ויקטוריאני
לחתולים בגיל שלוש עשרה", לו היה מוקדש עמוד שלם של תיאורים
ואיורים מאוד לא נעימים.
"אתה רומז לכך שהספר אינו דובר אמת?" לודוויג שאל.
"רומז?!" צעקתי. "אני לא רומז, אני אומר את זה בפרצוף שלך.
הספר הזה מלא שקרים מתועבים!"
"לשקר לא יעזור למצב שלך עכשיו", לודוויג אמר. רציתי להרים את
הכיסא ולזרוק אותו עליו בכל הכוח. "אני מבין שהעמדה שלך היא
הכחשה של פשעיך", הוא אמר, ולפני שהספקתי להשיב, הוא המשיך:
"אין בעיה. כנס בשער לגן עדן בבקשה".
התבלבלתי. הוא מכניס אותי לגן עדן? אולי זה היה רק מבחן? לפני
שהצלחתי לחשוב על תירוץ הולם לכל מה שהתרחש, קמתי לפתע והתחלתי
ללכת לכיוון המשקוף, ללא שום כוונה לעשות זאת. רגליי נשאו אותי
אל השער, ומצידו השני יכולתי להבחין במדשאה ירוקה יפיפייה,
עליה מונחים כמה שבילים מפותלים העשויים מאותה אבן מסתורית.
התקרבתי אל השער, והתחלתי להסתנוור יותר ויותר ככל שהתקדמתי.
אחרי כמה שניות כבר לא ראיתי כלום, אבל המשכתי ללכת. כבר לא
רבתי עם עצמי. הכניסה שלי לגן עדן הייתה מובטחת.
פתאום נעצרתי. ניסיתי להמשיך ללכת, אבל לא הרגשתי את הרגליים
שלי על הקרקע. מסיבה שלא ידעתי באותו הזמן, הסנוור פשוט פסק,
ואחרי כמה שניות כבר יכולתי לראות. הייתי במין פארק גדול
ומטופח מאוד. שמעתי ציפורים מצייצות, ומים זורמים. מסביבי ישבו
אנשים בצל העצים וערכו פיקניקים להנאתם. ילדים קטנים רצו לאורך
המדשאות. במרחק מה היו כמה בניינים מרשימים, בסגנון עתיק, אף
הם בנויים מאותה אבן זוהרת, ועליהם מטפסים מיני צמחים עם פרחים
יפים.
התמלאתי בשמחה. איזה תענוג! מעניין אם מישהו יכול להדריך אותי
קצת לגבי איפה אני נמצא.
הדשא מתחתיי היה מושלם. ירוק, עגלגל בדיוק במידת הצורך, ורענן.
הוא גם היה מאוד קרוב.
"מה?" הופתעתי. ניסיתי להסתכל הצידה, אבל זה לא היה אפשרי. גם
לא יכולתי לזוז. הייתי תקוע לגמרי. "מה הולך פה?" התחלתי
להילחץ. פתאום שמתי לב שיש לצידי כמה ענפים סבוכים. האמת היא
שהם הקיפו אותי מכל עבר. הם היו שם כל הזמן, אבל לא שמתי לב
אליהם.
פתאום נפל לי האסימון. קלטתי. "אוי לא," אמרתי לעצמי בהיסטריה,
"זה לא יכול להיות."
הייתי עציץ. עציץ בגן עדן.

גיהינום וגן עדן הם שילוב מעניין של אותו המקום. כמו במועדון
או הופעה, כל החוויה תלויה באיזה איזור בדיוק אתה יושב. השוני
הוא שכאן יש הבדל הרבה יותר גדול בין מקום מרכזי בשורה הראשונה
למקום דחוק בסוף, ליד הקיר.
העונש שלי, על כל הפשעים שלא ביצעתי, הוא להוות חלק מגן עדן,
לגרום הנאה לכל האחרים, אבל לא יכולתי להינות בעצמי. התעצבנתי,
ואם הייתי יכול - הייתי מאדים. זה היה כמו לשים שמנת בתוך כלוב
ליד חתול רעב. זה עינוי.
"ברוכים הבאים!" אמר דשא אחד מתחתיי. "רק הגעת, מה?"
ניסיתי להביט מטה אבל לא יכולתי. "מה לעזאזל קורה פה?" דיברתי
ללא קול.
"התשובה בגוף השאלה, חכמולוג", הדשא ענה. "לי קוראים מוגאבה.
אני מזימבבואה. נעים להכיר."
"גרין. נעים גם לי", אמרתי בחוסר הנעימות הנורא ביותר שחשתי
אי-פעם.
"אל תעשה לי פרצופים, גרין. אתה עוד קיבלת מקום טוב, יחסית
לדשא", מוגאבה אמר לי. כמובן שהוא צדק, אבל זה לא עזר למצב
הרוח שלי, במיוחד כשידעתי ששום דבר מזה לא מגיע לי.
"אז מה הסיפור שלך? היית רודן אכזר? רצחת את אחותך?" מוגאבה
שאל.
"לא! הייתי אדם טוב, ואין לי מושג מה אני עושה פה בתור עציץ",
אמרתי.
"הבנתי, הסיפור הרגיל. 'הייתה לי נשמה של מלאך, אבל במקרה
דרסתי למוות שש נזירות'," הוא ציטט בקול דקיק ומתרפס. "נכון?
או שאולי היית מתנדב בבית חולים, ובטעות לחלוטין הזרקת לחולים
ציאניד במקום טטנוס, מה?"
"סתום!" שאגתי ללא פה כלפי הדשא. "אתה בכלל לא מכיר אותי. אל
תשפוט אותי ואל תפנה אליי בכלל, חתיכת ירוקת. לא ביקשתי ממך
עצות."
"אתה צודק," מוגאבה אמר. "אני מתנצל. פשוט די נמאס לי מכל
האחרים פה."
"האחרים?" שאלתי. התעמקתי בתמונה שראיתי בניסיון להבין אילו
צמחים נוספים היו יכולים לפצוח איתי בשיחה.
"כן. אתה עוד תבין, יש לך עוד זמן. רק הגעת", מוגאבה אמר.
"באמת שלא הייתי צריך להיטפל אליך. אני זוכר את היום הראשון
שלי פה. איזה סיוט."
לא היה לי חשק להמשיך לדבר. בהחלט לא הייתי צריך שמוגאבה יצביע
על כך שלא ממש כיף לי כרגע. בצער רב גם גיליתי שאני לא יכול
לעצום עיניים או לישון בכלל.
הערב ירד. השמים היו בגון יפיפה של אדום-סגול, עם עננים
זהובים. ישר מולי נערכה חגיגה מדהימה של ריקודים ושמחה. עשרות
אנשים מכל הגילאים קיפצו מולי באושר עילאי לצלילי מוזיקה
מהממת, שמחים ומאושרים עד אובדן חושים. הייתי נותן הכול בשביל
להצטרף אליהם.
עברו יומיים, ומוגאבה כבר הספיק לספר לי את רוב הדברים
החשובים. על פי מה שהוא ידע, הרבה אנשים זוכים להיות צמחים בגן
עדן, וסוג הצמח נקבע על פי מעשי האדם. עצים, למשל, חטאו פחות
משיחים, שחטאו פחות מעציצים. כששאלתי אותו מה לעזאזל הוא עשה
על מנת להפוך לדשא, הוא מיד עבר להסביר לי שמרבית האנשים בגן
עדן לא יודעים בכלל על כל העסק.
ביום רביעי מוגאבה היה שקט ביותר. ניסיתי לחלץ ממנו עוד מידע,
אבל ללא הועיל.
"עזוב אותי בשקט. אני רק רוצה שיגמר היום", הוא אמר.
אחרי הצהרים הבנתי למה. לקראתנו צעד בעוז אדם גדול עם סרבל,
נושא מפזר עלים גדול, ושק עם חפצים.
"הגנן", מוגאבה אמר בשנאה ניכרת. "לעזאזל. הם כל היום דואגים
לאיך נראה הדשא שלהם. כמו הקנדים הפסיכים האלה, אני אומר לך."
הגנן, מחויך כולו, התקרב אליי עם מזמרה. הרגשתי שזה לא הולך
להיות נעים במיוחד - וצדקתי. הוא גזם ממני ענף או שניים בלבד,
אבל זה הספיק לי בשביל לחוש כאב חד ועז ביותר. רציתי למות
(שוב) באותו רגע. אחרי כמה רגעים, הגנן הלך להביא משהו ממקום
אחר. מאותו רגע של גיזום, לא הפסקתי לסבול.
"ככה זה. פעם ביומיים-שלושה הוא מגיע", מוגאבה אמר.
"קיבינימט!" הוא רטן כשראה את הגנן מתקרב חזרה, מצויד במכסחת
דשא.

"זה לא יכול להמשיך ככה", אמרתי בכאב, כמה שעות מאוחר יותר.
עדיין שמענו צעקות רמות מכיוון עץ האקליפטוס הגדול, שהיה די
מרוחק מאיתנו. "אני חייב לדבר עם מישהו. זה לא מגיע לי."
"אל תדאג. פעם במאה שנה אנחנו נפגשים עם לודוויג בשביל לבחון
את התהליך שאנחנו עוברים."
"מאה שנה?!" צעקתי. "אני הולך לסבול את זה במשך מאה שנים?"
"זה יעבור מהר, סמוך עליי. כבר היו לי איתו שש פגישות."
"אתה פה כבר שש מאות שנה?" שאלתי. "זימבבואה לא הייתה קיימת
לפני שש מאות שנה."
מיד זכיתי לסקירה היסטורית של זימבבואה והסבר מפורט על שבט
"זזורו" המסתורי.
במשך מאה שנים למדתי הרבה מאוד על המקום סביבי ועל איך שהוא
פועל. גיליתי, למשל, שאדם שנכנס לגן עדן יכול לבחור את הגיל
שהוא רוצה להיות בו, ולמועדפים יש את גם את האפשרות לבחור צורה
כפי שיחפצו. הרוב בוחרים בבעלי חיים שיכולים לעוף. שמעתי גם
סיפורים על לודוויג ועל איך שהוא הפך למלאך. למדתי על האנשים
שמאכלסים את גן עדן, מי הם ומה העבר שלהם. היו גם כמה אורחים
קבועים בפארק שזיהיתי תמיד. במיוחד נדהמתי מהדרך של תושבי
המקום לתקשר אחד עם השני. אולם כל הזמן הזה עבר עליי בייסורים
קשים, ואף היו ימים שכבר קיוויתי שהגנן יעקור אותי וזהו.
במיוחד נמאס לי לראות את כל האושר והשמחה הזאת לנגד עיניי,
בעוד אני סובל ומתייסר.
הזמן עבר בכאבים, ולבסוף התחילו השיחות עם לודוויג. כל מיני
פריטי נוף נעלמו לסירוגין וחזרו כעבור כמה דקות. כעבור זמן מה
הגיע גם התור שלי.
"לודוויג!" אמרתי כשראיתי אותו. היינו שוב באותו אולם קבלה,
ליד המשקוף, ואני קיבלתי שוב את צורת האדם שלי.
"הו, מר גרין, הצדיק המעונה. מה שלומך?" הוא שאל בסיפוק.
"יותר טוב ממה שאתה עומד להיות כשאסיים איתך", חשבתי במוחי.
"אני דורש לדבר עם הממונה עליך", אמרתי.
לודוויג הזעיף את מבטו. "בסדר גמור", הוא אמר. הוא נעלם לכמה
דקות, וחזר שוב, כשלצידו המלאך המרשים ביותר שראיתי מאז בואי
לפני מאה שנים. הוא היה בעל רעמת שיער אצילית וגלימה עטורת
הוד, ובגדיו עטו קישוטי זהב מרשימים ויפים כאחד.
"שלום לך", הוא אמר ברצינות מוקצנת. "אני סוריאן. מלאך הצדק,
ההגינות וההרמוניה. אני גם אחראי לכך שמלאכים אחרים יתפקדו כמו
שצריך עם בני תמותה, חיים ומתים."
"אז אתה בדיוק הכתובת שלי", אמרתי לו. הבנתי שמולי עומד מלאך
בדרג גבוה ביותר, ואני צריך להתנהג בהתאם.
"אני עציץ."
"ובגלל זה קראת לי?"
"לא. לא הייתה לי בעיה להיות עציץ אילו הייתי יודע את הסיבה
לגזר הדין הזה", אמרתי בעניין. ידעתי שברגע שהוא יבקש ממני
לפרט, אני אספר לו על ערימת השקרים שבספר של לודוויג.
"זאת בהחלט סיבה להתלונן, אבל זה לא משהו שלודוויג לא יכול
לטפל בו."
"הספר שהוא שפט אותי על פיו מוטעה לחלוטין. שום דבר מהספר ההוא
לא קשור לחיים שלי", אמרתי.
סוריאן הביט למעלה בהבעה מהרהרת. הוא חשב למשך זמן קצר, ולבסוף
דיבר:
"מר גרין, נכון? לודוויג, תן לי לראות את הספר."
לודוויג מיהר לשלוף את הספר. השם "גרין" היה חרוט על הכריכה
באותיות זהב שמימיות. התבוננתי בו היטב.
"זה לא הספר שלי!" שאגתי. סוריאן מיד תקע בי מבט. "על כריכת
הספר שלי האותיות היו בצבע כסף."
לודוויג מיהר אל הדוכן, ואחרי חיפוש קל שלף ממנו עוד ספר. זה
היה הספר שממנו קראתי לפני מאה. לודוויג הסתכל בבלבול גמור על
הספרים, מחליף מבטים בין שניהם כשפיו פעור.
"זה לא יכול להיות. שני הספרים הם מאותו רגע..." לודוויג ניסה
לקבל את העובדה. "החלפתי בין שני 'גרין' שהגיעו באותו הרגע...
אבל זה לא יתכן, החוקים..."
סוריאן הסתכל על לודוויג במבט חדור אימה וזעם. "אתה יודע מה
עשית?!" הוא שאג כל כך חזק עד שהייתי חייב לאטום את אוזניי.
"אתה יודע מה זה אומר. שיפוט לקוי," סוריאן בער מכעס. "התוצאות
של הבלבול הזה הן בלתי נמנעות עכשיו."
"גרין!" הוא פנה אליי. "טוב שפנית אליי. אני מצטער שנאלצת
לחכות קצת עד שהעניין הובהר. אתה חופשי להיכנס לגן עדן. עליך
רק להחליט איזה גיל, ואם תרצה גם צורה, ישמשו אותך בגן עדן",
סוריאן אמר, עדיין בתקיפות. "לצערי, התוצאות של מה שקרה כאן
יהיו איומות. אילו רק ידעת, אולי היית בוחר להמשיך לסבול."
התבלבלתי לשמע המילים האחרונות. מה כבר קרה? לודוויג הסתבך עד
מעל הראש. בטח לסוריאן תהיה הרבה עבודת ניירת. באמת שקצת מאמץ
רגעי היה שווה מאה שנים של סבל? התעלמתי מההערה הלא מובנת הזו,
בחרתי בלבי את גיל הנעורים (העדפתי להישאר אדם) ופסעתי ברוב
נחישות אל מעבר למשקוף.
כשחציתי אותו, לבי החסיר פעימה. הסתכלתי ימינה ושמאלה. אותם
שבילים זוהרים שראיתי לפני מאה שנים עדיין היו שם, אולם כל
הירק נעלם. כל מה שנשאר זו אדמה חומה ויבשה, והשמים.
המשכתי ללכת. החלטתי למצוא את הדרך לפארק שבו הייתי כל הזמן.
בדרכי שמתי לב שהצפיפות עלתה פלאים; גן עדן היה הומה אדם. האם
הם היו כאן גם קודם ורק עכשיו יצאו לראות מה קרה, או שהם הגיעו
רק עכשיו פתאום? העמקתי לתוך הגן אך האדמה סירבה להתכסות בירק.
בעלי החיים נעלמו, כמו גם רחש המים החוזר ונשנה מדי פעם. כל
שנשאר הוא האבנים הזוהרות, שכעת נראו יותר כמו שאריות עתיקות
של תרבות מסתורית במדבר.
"מה קרה פה?" שאלתי את אחד האנשים.
"אתה לא תאמין. כל הצמחייה, כולה, וגם בעלי החיים, ואפילו
האבנים והסלעים, כולם הפכו לאנשים. גן עדן נותר יבש וחשוף",
האדם ענה לי בעצב מהול בהלם.
לא האמנתי. זה קרה בגללי? באותו רגע הבנתי את דבריו של סוריאן.
הוא צדק, הסבל שלי באמת לא היה שקול לכך שגן העדן יאבד.
"אל תדאג, מר גרין". הסתובבתי מיד. לשמע הקול בלבד ידעתי מי
זה. "שיפוט לקוי", מוגאבה אמר. כשהוא אמר את שתי המילים הללו,
כל הראשים בסביבה הופנו אליו. "זה אומר שכל הנשפטים חייבים
להשתחרר מהעול שלהם מיידית ולהישפט מחדש. זה ייקח קצת זמן, אבל
בסופו של דבר המצב יחזור לקדמותו". מרבית האנשים לא הבינו מה
הוא מנסה להגיד. הרי רובם לא ידעו שהם מוקפים פושעים וחוטאים
כל הזמן.
"קצת זמן?" אמרתי.
"כן, בסביבות המאה וחמישים שנה. קצת הפסקה, סופסוף!" הוא אמר
והתמתח. "עכשיו, איפה הגנן הזה?" מוגאבה עטה הבעה חמורה. "אני
הולך להחליף איתו כמה מילים."
זאת הייתה הקלה. המצב הזה הוא רק זמני. האמת היא שכמה עלים
בודדים של דשא כבר החלו להופיע באיזור. אפילו עציץ חשוד אחד.
התמקדתי בו. "רגע..." אמרתי לעצמי. "האם זה באמת ייתכן?" בין
עליו הנאים, נצנץ לו בגאווה ניכרת עלה יפיפה של זהב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אז... אתה הולך
לדבר באי סי
קיו?"

מתוך ספרו של
שמואל
איציקוביץ',
"מיליון ואחת
דרכים להגיד
"זיון" מבלי ממש
להגיד את
המילה."


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/1/06 14:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סרנוקר טאלון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה