צחוק נובע ממעמקי נשמתה אך היא עוד פוחדת לשחרר אותו החוצה.
היא מרגישה את הסוף קרב והיא תוהה, האם היא תוכל להתחיל מחדש?
היא שוב מביטה במראה מסתכלת לתוך עינייה האדומות והקודרות
ורואה שלפתע אותם עיניים שטניות הופכות לירוקות עם פסים של
צהוב וכחול, שערה השחור והפרוע הופך לשתני צח ומבריק ונגד כל
חוקי הטבע היא מאבדת לעט לעט את כוח המשיכה.
והיא מרחפת.
היא מרחפת מעל קוצים, אותם קוצים שהיו חלומותייה אך נשברו
לרסיסים, אותם קוצים שדקרו אותה והחלישו, והם הופכים לעט לים
שחור, שמתבהר והופך לכחול ואז במין רגע מופלא... אותו ים הופך
לנוצות שעפות ברוח.
והיא מביטה במראה, ורואה ילדה קטנה מביטה בה.
ואותה ילדה זאת היא.
היא מחייכת ובוכה וצועקת והפעם אין אלו דמעות של דם, ואין אלו
צרחות של כאב.
היא סופסוף נהיית מאושרת.
היא מרגישה מין דקירה בגבה החשוף ואז היא נזכרת.
אותן דקירות הופכות לחורים שמתוכם יצאו זוג כנפיים לבנות
וצחיחות.
היא פורשת כנפיים ועפה.
היא לא יודעת לאן וגם לא ממש אכפת לה.
היא מאושרת... אחרי כל כך הרבה זמן, היא צוחקת.
והצחוק שלה הוא יותר מאלף מילים והיא מחבקת את העולם והפעם...
הוא מחבק אותה גם.