דנה גדלה קצת לפני כולם. בכיתה ד', החזה שלה התחיל להתפתח בלי
כל פרופורציות לשאר הגוף. הילדים המתעניינים בכיתה התחילו
לצעוק ולצחוק שאבא שלה עובד בתנובה וקראו לה "הפרה המשוגעת".
אפילו רון דיקשטיין, הנמוך עם המשקפיים, צחק עליה, עד שכולם
למדו בכיתה ז' קללות באנגלית והחלו צוחקים על שם המשפחה שלו
רון זינשטיין. הבנות בדרך-כלל לא צחקו, רק החרימו.

החזה של דנה הלך וגדל, ותחתיו היא נראתה כל-כך קטנה. רק בכיתה
ח' הבנים התחילו לאהוב את זה. אפילו שניים הזמינו אותה לצאת
איתם למסיבת דיסקו בעיר הסמוכה. כמה עוד רצו אחריה וצעקו לה
"שמנה", ובלילה השני של הטיול השנתי - כולם הצביעו עליה
כשהמדריך ביקש להראות לו את ה"דובה הגדולה".

המלך של הבנים באותן השנים היה יניב. שכולם קראו לו יניב
במלעיל. יניב היה מעולה בכדורגל וכבר בכיתה ג' היה לו עגיל קטן
באוזן שמאל שנצנץ באור, ושער שמשוח בג'ל. הוא תמיד צחק עליה,
יניב, ידע בדיוק מה לומר ומתי. דנה כמעט אהבה שהוא צחק עליה,
כי הבדיחות שלו היו קצת יותר שנונות, קצת יותר פוגעות. אם היא
חושבת על זה, הוא היה הראשון שהתאמץ בשבילה.

אף אחד לא חשב שהחזה הגדול הזה, ייעודו להגן על הלב השביר,
ודנה והחזה לא ידעו נפשם מרוב צער. הנפש שלה, מצידה, הייתה
מוסתרת בתוך מערה אפלה שתשמור עליה מפני חום העלבונות שהוטחו
בה מדי יום ביומו. כל זה קרה לפני שהיא התחילה ללבוש שחור
ולהקשיב למוזיקת רוק רצחנית, כזאת שלא נותנת לאף רעש אחר
להיכנס לה לראש, להפריע את מנוחת הנפש שלה שהתרגלה לחיים האלה
בתוך המאורה.

קצת אחרי ימי בית-הספר, קצת לפני שהתגייסה והייתה סמב"צית
בחמ"ל מסווג של מודיעין, צמחו לה פתאום שאר האיברים והחזה היפה
הסתדר לה במקום טוב, יציב וזקוף בחלק הנכון של הגוף. על הפנים
נשארו לה כמה צלקות של עלבונות ישנים ופצעים של בגרות. בערך
באותה התקופה היא התחילה לאהוב את עצמה, אפילו נגעה. הנפש שלה
התחילה מחפשת את הדרך החוצה מהחושך הזה שלה, ולמרות הסנוור
שידעה בהתחלה, היא התחילה לחבב את התחושה החמימה של האור.

דנה השתחררה מהצבא, ומצאה אהבה ראשונה ובטן שמלאה בכאב שמהול
בשמחה. היא הלכה לעבוד בשדה התעופה, התקבלה להיות דיילת אויר.
לאו דווקא בגלל המראה המפותח, הרי יש לה המון אינטלגנציה רגשית
ונפש עדינה; השנים לימדוה לסנן עלבונות אבל לא להיות אטומה.

יניב לעומתה גדל להיות טייס של מטוס תובלה, כמעט כמו שכל אמא
יהודיה הייתה רוצה. בחור יפה עם בלורית והכל. אם הייתה פורצת
איזו מלחמה בטוח היו שמים תמונה שלו באלבום הניצחון. ובינתיים
הכל הלך לו טוב, הוא הרי כל-כך רצה להתקבל לטיס ולהמשיך הלאה
במסלול החיים "הכי טוב", המסלול המהיר. הדבר היחיד שהעיב על
שמחתו הייתה העובדה שהוא לא התקבל למגמת קרב. אמרו לו שזה בגלל
שעם השנים הוא פיתח קוצר ראייה. הם היו דווקא קטנים, המשקפיים,
מספר נמוך, אפילו בלי מסגרת, והוא היה צריך אותן רק לטיסה
ולנהיגה. את כל השאר הוא חשב שהוא ראה. עכשיו עם המשקפיים, הוא
חשב, כבר אי אפשר לומר עליו שהוא עשוי ללא רבב.

בדרכו למטוס, באחת מהטיסות הראשונות שלו בחברה האזרחית, הוא
ראה אותה מאופרת בעדינות. מבט קצת נחוש, קצת נפגע. הוא בקושי
זכר שהייתה דנה, רק הילדה עם החזה הכי גדול בשכבה. הוא לא ידע
אם זו אותה אחת ובכל מקרה לא זכר את השם, לכן הוא לא ניגש. רק
כשמישהו דחק בו מרפק ממזרי בין הצלעות ושאל אותו אם הוא כבר
"עשה" את הדיילת החדשה, התעוררו בו הזיכרונות מבית- הספר, כמה
יפתה הפרה המשוגעת.

הוא החל לחזר אחריה מבלי להזכיר מילה מהעבר. זה לא שהוא לא זכר
או לא רצה להזכיר לה. הוא פשוט רצה לפתוח דף חדש - דף חלק. חוץ
מזה, מה הוא היה אומר? "היי דנה, זוכרת אותי? יניב, זה שהצביע
עלייך אז בלילה השני בטיול השנתי כשהמדריך שאל איפה הדובה
הגדולה." היא בטוח מודעת לזה שהיא הברווזון המכוער שהפך להיות
ציפור גן-העדן.

היא מצידה באמת חשבה שהוא חמוד, היניב הזה. היא זכרה גם את השם
וגם את תווי הפנים שלמעט הזיפים הצעירים שנקצרים כנראה אחת
ליומיים, לא השתנו כלל מאז כיתה ג'. היא לא זכרה אותו עם
משקפיים, אבל היא זכרה דווקא טוב איך הקניט אותה אז בימים של
בית הספר. היא זכרה את כל השמות שקרא לה בהם ואיך אז בטיול
השנתי הצביע עליה כשהמדריך ביקש להראות לו את הדובה הגדולה.

הוא היה די חמוד כשחיזר אחריה, עם פרחים ומתנות קטנות.
לאט-לאט, אבל בבטחה היא נתנה לו לקנות מקום קטן בלבה. הם
הקפידו להיות באותן הטיסות, עם עדיפות לטראנס אטלנטיות, כדי
שתהיה מנוחה של כמה ימים בארץ זרה. לקח קצת זמן עד שנענתה לו
והם התעלסו יחד, כשהיא אוחזת בו בחיבוק הדוב הזה שלה. כך הם
התעלסו דקות ארוכות, רק כדי שבטיסה חזרה היא תוכל לספר לכל
צוות האויר שיש לו, ליניב, זין ממש קטן.