געגועיי לחיים שבדימיוני
אינם מפסיקים לעלות ולצוף.
מפחדת מהמציאות,
בורחת לצד השני של העולם
שם, אין אף אחד.
המקום הוא רק שלי
תוהה אם אנשים מבחוץ
יכולים לראות את שאני רואה,
יכולים לחוש את שאני מרגישה.
ושוב מתברר לי שכל זה אינו הגיוני
שוב התברר לי שאנשים שכחו מה זה להרגיש.
אבל כולנו כבר מזמן הפסקנו לנסות
ולשנות אחרים, לשנות עולמות.
נמשיך לחיות בבועות חיינו הארורות
בהן כולנו נלחמים על זכויותנו הטבעיות,
עד שמישהו מגיע ומפוצץ את הבועה
וכולנו נחוש פתאום בקור עז שיתקוף את חיינו האומללים
שכולנו כל-כך אוהבים.